בְּלוֹגַּאיָה

גאיה אריאל

24.8.2019

שׁוּב יוֹצֵאת לַחָפְשִׁי...

שער החיכוך, או בשמו המקורי "עימות", הינו השער המורכב ביותר במרכז הרגש, במפת הגוף, ואף היחיד שבאמת מייצג 'דואליות' - יחסים. אין זה חשוב אם הוא מופעל במפת הגוף שלנו או לא, איכות זו מייצגת מרכיב מאד משמעותי ועמוק באינטימיות: צמיחה אינה יכולה להתקיים ללא חיכוך.

וחיכוך, ברוב הפעמים מתפרש כעימות. בדרך כלל, כשמרכז הרגש אינו מוגדר במפת הגוף שלנו, עימות מתקשר לחוויות רגשיות שנחוו בעבר (בעיקר בילדות) כטראומטיות, ולכן ההימנעות מעימותים ומחיכוכים הופכת להיות "אסטרטגיה" משמעותית ומובילה בחיי האדם.

יחד עם זאת, גם למוגדרי-הרגש ביננו יש טראומות או צלקות היוצרות מחסומים רגשיים, דפוסי הימנעות וחוסר אותנטיות. וכשנמנעים מעימות, מחיכוך, לא יכולה להיווצר אינטימיות אמיתית. לכן שער החיכוך מכיל בתוכו גם פחד מאינטימיות. ופחד זה מופיע באינסוף צורות ותחפושות... שמתם לב?

אז, כשהסתיים החלק של אבק הכוכבים במערכת היחסים שלי, האישונים המנצנצים (כמו כדורי הדיסקו משנות השבעים), והחיוך הדביק התחיל להימחק מהפרצוף המאוהב שלי, צנחתי לקרקע. אָאוּצְ'.

גיליתי להפתעתי הגדולה, שלא הכל מושלם. (הַיִּתָּכֵן?)

ו... העימותים והחיכוכים התחילו.

ולא, ברגעים המפתיעים האלה לא זכרתי שחיכוך הוא איכות חשובה של צמיחה... להיפך - העור השתפשף מהחיכוכים האלה, ממש נפצע... הלב התכווץ, ו... המיינד מתנפל על ההזדמנות ומתחיל את שלו: "אולי זה לא בשבילי? מה חשבתי לעצמי? זוגיות?! מניפסטור?! בכלל הכי הכי טוב לי לבד..."

ויש לכך כל כך הרבה סימוכין בעיצוב שלי... ובכלל - אני פרוג'קטורית ובאתי לכאן לתת את מתנותי לאנושות ולא ליחסים אינטימיים ו... וואו, כמה הסברים, כמה ניתוחים, ממש השתכנעתי. כמעט והתחלתי לארוז...

איזה מזל שהגוף שלי לא נכנס לפעולה בעקבות המיינד שלי... כמעט נפלטתי מבית הספר הקוסמי הזה, והייתי מפספסת את כל המבוא להארה.

כן. מה שאני לומדת כאן, בעומדי מול המראה המופלאה הזו, לא יסולא בפז. נכון שאני שוכחת שוב ושוב שהכל לא אישי, שהכל לטובתי הנעלה ביותר ושבעצם הכל מכניקה... אבל גם נזכרת. ממש כך - דואגת לשים לעצמי תזכורות בכל שעון מעורר אפשרי סביבי.

אז... אכן, המיינד לא מנהל את החגיגה.

הוא חושב ומקשקש ומסיק מסקנות ויודע ומבין, אבל... הגוף לא זז. הגוף לא הביא ארגזים ולא התחיל לארוז.

והתעוררתי. התעוררתי לתוך ההבנה שאם אברח מהשיקוף שלי במראה, הוא ילך איתי לכל מקום וישתקף דרך כל חלון ראווה, זגוגית של מכונית או מראה צדדית של אוטובוס. הרי למעשה, רק "אני" קיימת... אם בכלל ;-)

כל מה שנותר לי הוא לְהַיְשִׁיר מבטי למראה המשקפת לי את התוכנות והאמונות שמבקשות שאכיר בהן, אוקירן ואשחררן. וכשזה מתרחש, השיקוף, הַפְלֵא וָפֶלֶא, משתנה.

אז למרות שאני מכורה לחופש, אני לא בורחת מהלימודים. 

מַבְרִיזָה בַּקְּטַנָּה מידי פעם, הולכת הצידה ומשתעשעת בלהאמין למיינד שלי, לסיפורים המופלאים שלו... אך תמיד חוזרת לתלם, לעצמי, לידיעה העמוקה שכל מה שנמצא סביבי הוא עבורי, עבור הצמיחה שלי והשחרור שלי.

אני לא צריכה לחפש את החופש.

הוא לא רחוק מכאן בזמן אחר...

הַחֹפֶשׁ הוּא הַנּוֹכְחוּת הָאוֹהֶבֶת אֶת מָה שֶׁיֵּשׁ

כָּאן וְעַכְשָׁו.

 

 

 

 

 

19.9.19 - קורס תהליכי מעמיק: "הַמֶּכָנִיקָה שֶׁל הַמִּינִיּוּת וְהַהִקָּשְׁרוּת" -

כל הפרטים בקישור כאן

 

 

 

 

6.8.2019

אַל תַּעֲזֹב אֶת הַחֶדֶר

טמפרטורה פושרת היא משהו שאני לא מתחברת אליו.

חם או קר. פושר לא עובר לי טוב בפה.

וככה גם פשרות.

במאטריקס, המילה פשרה היא מאד שימושית.

צריך להתפשר במקום העבודה או בבחירת המקצוע, להתפשר בלימודים, במקום המגורים... וכמובן, כ-מ-ו-ב-ן בְּZOOגִיוּת.

צריך להתפשר.

"אין מושלם"

"מה, את חושבת שתמצאי יותר טוב? לכל אחד יש מגרעות משלו..."

"אז מה אם את עושה דברים שאת לא אוהבת, זה יהרוג אותך?"

 

נו, מה לא נעשה כדי להקטין את עצמנו, כדי לא-להופיע-במלוא-הדרנו על במת הסרט הקטן שלנו? נתפשר. לעיתים אפילו נמכור את נשמתנו לשטן הקטן היושב בתוך ראשנו, והוא גם ימציא סיפורים יפהפיים ומרתקים מדוע זו הדרך שתביא ל"תוצאה הרצויה".

ומהי התוצאה הרצויה?

 

*שֶׁהָאַחֵר לֹא יַעֲזֹב אֶת הַחֶדֶר*.

 

בתור ספלין-פתוח-בָּאָרוֹן, חייתי שנים רבות בהכחשה של הפחד הזה. היה לי קל לא-לראות את ההיאחזות.

הדעה שלי על עצמי הייתה שתמיד אני קמה והולכת כשלא טוב לי, וזה אכן היה כך בחלק מהמקרים: לימודים, מסגרות שלעיתים 'נקלעתי' אליהן, וכמובן מערכות יחסים מוזרות שהגל הרגשי הלא-מאוזן-בעליל שגלשתי עליו הכניס אותי אליהן.

אבל בכמה מהן, שהיו ארוכות (יחסית לסיבולת שלי...), נאחזתי וממש התקשיתי לשחרר. פחדתי שהאחר 'יעזוב את החדר', והנשק שהשתמשתי בו היה הַקְּטַנָּה עצמית, בכל מיני דרכים נסתרות.

מדהים כמה המניפולטור הפנימי מוכשר ומיומן!

לקח זמן, אך לאט לאט התחלתי לראות בזמן ההתרחשות את ההיאחזות ואת הפחד העולה מחוסר הביטחון המדומה שֶׁבַּלְבַד. השנים של הניסוי חולפות ומשאירות אותי יותר ויותר מזוככת.

כן, ספלין עסיסי לידי זה דבר נעים. אבל לא במקום תהליך קבלת ההחלטות שלי, ולא במקום הנאמנות לעצמי.

והנה, התוכנית הגדולה סידרה לי קורס מזורז ב"מה-לא-עובד-ביחסים-כשאת-לאט-לאט-זולגת-החוצה-מהסנטר-שלך". כשההשפעות מסביב 'מגמישות' את האסטרטגיה, מרפות את אחיזת החבל הקושר את העוגן הפנימי...

והמיינד מסביר לי שאולי זה נכון להתפשר קצת... לתת מעצמי למען הקשר באופן שאולי דורש ממני "הקרבה", או אולי – שישמע פחות חמור – גמישות...

אז נערת גומי אני לא, וגמישות ייתר זה באמת לא הקטע שלי, נהפוך הוא.

גיליתי, שכאשר תשומת הלב היא על "איך זה נראה מבחוץ" או "מה הוא יחשוב עלי", לבסוף - אני היא זו שעוזבת את החדר. אני נוטשת את עצמי, את האמת שלי. מתקפלת ומנסה להידחס למגירה קטנה מידי.

כל פשרה מכווצת, מצמצמת ומונעת זרימה, התפתחות, גדילה. פשרה אינה יכולה להימצא בכפיפה אחת עם אותנטיות.

ולהביא את עצמנו באותנטיות, בכנות, וכן - גם בפגיעות שלנו, זו העוצמה שלנו. ואם האחר 'יעזוב את החדר' כשאנו במלוא עוצמתנו, זה בדיוק מה שצריך לקרות.

וזהו למעשה הפרק המרתק ביותר בטלנובלה... כשאני במלוא עוצמתי, אני בחדר. וזה הדבר היחיד שבאמת חשוב.