בְּלוֹגַּאיָה

גאיה אריאל

12.7.2019

אֶלֶף לַיְלָה וְלַיְלָה

אוֹ

מִי אֶהְיֶה בְּלִי הַסִּפּוּר שֶׁלִּי?

אין רגע דל. הצְנִיחָה-צְמִיחָה הזו, דרך מאורת הארנב, אינה עוצרת לרגע. אֶרֶץ הַפְּלָאוֹת מכילה המון מרחב להתפתחות, בכל רגע נִגְלָה לְעֵינַי מימד חדש שעדיין לא הייתי בו... ועכשיו, כשהגעתי לאֶרֶץ הַמַּרְאָה, העיניים נפערות לרווחה מההשתקפויות שאני רואה מולי.

השמש המודעת שלי מאירה בשער "הדְּרִיכָה", אהבת העצמי, האהבה "לדרוך", לצעוד, בעולמנו, במאיה הזו. אהבת-העצמי היא הנושא הדומיננטי בחיי, דרך כל היבט, דרך כל מערכת יחסים, והיא האגוז שבכל פעם מחדש מִתְנַפְּ-צֵחַ בעוד רובד.

שער אַהֲבַת-הָעַצְמִי הוא אודות הַעֲצָמָה עַצְמִית. האיכות הזו, בצידה האפל, מתבטאת בעיסוק אובססיבי בָּעַצְמִי, ובחשיכה הקיצונית - אפילו נרקיסיזם. בצד הנאור של שער זה טמונה "הָאָנֹכִיּוּת הַמּוּאֶרֶת" במיטבה, כפי שרָא אוּרוּ הוּ נהג לכנות את האיכות המתגלה כאשר אנו נכנעים לעיצוב שלנו והולכים בעקבות האסטרטגיה והסמכות שלנו.

הליכה זו בעקבות האמת הפנימית שלנו, נתפסת לעיתים בעולם ההומוגני (והיָשֵׁן) כאָנוֹכִיּוּת, חוסר אכפתיות כלפי האחרים וכדומה. ואם במערכות יחסים עַסְקִינָן, אז כמובן האתגר של ה*אָנוֹכִי* הוא לשמור על ה'עצמיות' והייחודיות, מול הדרישה להתחשבות בצרכיו של האחר או ברצונותיו. אך כמובן, הכל למעשה הפוך על הפוך... בכל דבר טמון הפוטנציאל של ההיפך הגמור.

כשהוזמנתי לקשר הזה, חשבתי שאני מוכנה לכל הַתְּקָּלָה. אני כבר יודעת איך המכניקה שלי עובדת, כבר השלתי מעלי המון קליפות מיותרות, הספלין שלי כבר לא יאחז במה שלא נכון עבורו... אני מסודרת. עכשיו אפשר ליהנות. יותר מזה: אני גם מבינה ויודעת איך האחר שמולי "עובד", אז מה כבר יכול להפתיע אותי או לשבש את ה"מוּאָרוּת" שלי?

טוב, אז כאן מגיע הקטע בסרט, שאליס בולעת את השִׁקּוּי / עוּגִיָּה / פִּטְרִיַּת-ההֲזָיָה, ואז גְּדֵלָה וּקְטֵנָה לְסֵרוּגִין, ואין לה f**king מושג מה מתרחש, מה לעשות ולאן ללכת.

(מזל שאין מה לעשות, והכיוון הוא תמיד פנימה...)

והַמַּרְאָה היא התמרור המכוון אותי שוב ושוב פנימה. הַמַּרְאָה המופלאה מאפשרת לי לראות אמונות ודפוסים שהייתי תמימה להאמין שכבר "אינם שם יותר" או לפחות "אינם מנהלים אותי". ואכן, זהו האָנְ-אֶקְסְפֶּקְטֶד, המגלם בתוכו את הצפוי ביותר.

אז מה גיליתי? גיליתי שאני (שוב) מצפה שיבינו אותי, ובמיוחד 'הוא'. בן זוגי.

הסברתי כמה פעמים, איך הוא לא מבין?

זה נשמע טריוויאלי ויומיומי. סוג של מובן מאליו.

לא, זה לא.

הנחת היסוד שמישהו, אדם אחר שאינו אני, יכול להבין אותי, היא הזוייה! אגדה. פנטזיה שאינה קשורה למציאות.

בקושי אני מבינה אותי, וגם ההבנה הזו משעשעת, כי ה"אני" הזה הינו הולוגרמה שמשתנה כל הזמן.

להבין אותי? הוא צריך להבין אותי?! מי אהיה בלי הסיפור הזה? מי אהיה בלי המחשבה הזו?

 

(שמחה וטובת לב אולי?)

 

ובגלל שהוא לא מבין אותי, אולי הוא לא הפרטנר המתאים למסע שלי?

 

( דממה)

 

וראו זה פלא, כאן טמונה האמונה ההזויה מספר 2: שיכול להיות פרטנר למסע שלי כאן...

ממש.

אגדות האחים גרים.

שתי 'תשובות' לסוגיה הזו.

האחת: כל אחד מאיתנו יושב לבדו במושב האחורי בחללית שלו. יש רק מושב אחורי אחד בחללית שלי, ואין שום אפשרות להושיב "שותף" למסע שלי. מחלון החללית נשקפות עוד חלליות שעוברות כברת דרך באותו נתיב, בפרקי זמן כאלה ואחרים. וחלקם מרגישים כשותפים, ולפעמים הם לא מרגישים ככה אך מלמדים אותנו הרבה... זה ההסבר הקשור למאיה, למציאות שלנו, בה מתקיימים זמן ומרחב.

ברובד העמוק יותר והמזוכך יותר, לא קיים "אדם אחר", כי כולנו היבטים של נשמה אחת, של התודעה האינסופית ממנה הכל "עשוי". לכן, כל אדם משקף לנו היבט בתוכנו וכולנו חלקים של פאזל אחד אינסופי. (אז כווווללללםםםםם שותפים למסע 'שלי'.)

גלינג...

האסימון הזה שנפל, שבן זוגי לא צריך להבין אותי, ושבכלל אין מה להבין, זִעְזַע את אַמּוֹת הַסִּפִּים.

נכון, יש לבן זוגי אג'נדות משלו. יש לו רעיונות הומוגניים (איך לא) וציפיות (מה, באמת?) ואמונות על מה נכון ואיך צריך ובעיקר שיש להתחשב זה בזה. (להתחשב זה תמיד נשמע לי כמו לְהִתְחַשְׁבֵּן, וזה בכל מקרה בא מהפועל לחשוב, כך שזה בטח לא מחובר לנוכחות. אבל מי סופר...), והאג'נדות האלה יושבות בדיוק על הטבע הַלְּבַדִּי, על האינדיבידואליות החזקה, על עֲשֶׂרֶת קַוֵּי השְׁתַּיִם בעיצוב שלי.

אז... מצאתי את עצמי בְּמִגְנָנָהּ תמידית על הייחודיות שלי, מְתַחְזֶקֶת את החומות והביצורים.

זה לוקח המון אנרגיה, וואו.

הייתי במלחמת התשה מול עצמי!

(לא פלא שהרגשתי שאני א(ע)ובדת בזוגיות.)

 

נכון, האינדיבידואל דינו להיאבק, ואצלנו בחיבור הזוגי אפילו נמצא הערוץ הזה. אבל המאבק הנאור הוא למען הַעֲצָמָתֵנוּ הָרוּחָנִית ולא העצמת הקונפליקט של האני הנפרד, דא.

אז... איך יוצאים מזה?

איך לא, השחרור הגיע ממנו, מרְאִי-הַקֶּסֶם (שתמיד משקף את האמת), הכופר הפרקטי הלא צפוי. "מה את לוקחת כל מילה שלי ברצינות?! אז א-מ-ר-ת-י, אז מה. אפשר לחשוב."

(נכון שהיו צריכים להתרחש קצת מתח וזעזועים לפני כן... חניכת זעזוע או לא?! לאחר שנזרקתי לקיר מההדף המניפסטורי, ואיכשהו אספתי את כל החתיכות והרכבתי בחזרה, הבנתי שכל העניין הוא פשוט להיות נוכחת ולא לקחת כל מילה שנאמרת לי כל כך ברצינות 🤔...) 

לא לקחת 'אותו' ברצינות באופן לא אישי ;-)

בן זוגי עובר את המסע שלו, אני עוברת את שלי. שדות האנרגיה שלנו משפיעים זה על זה כל הזמן. אנחנו בתהליך של שינוי מתמיד, התיישרות וצמיחה. עם מילים, ובעיקר בלעדיהן.

הקצב שלנו שונה, האופן בו הדברים מתרחשים ובאים לידי ביטוי הוא אחר, אך התהליך קורה מעצם היותנו. אין מצב של תקיעות בחיים, תחושת תקיעות היא אשליה. הדבר היחיד הקבוע והמוחלט בחיים הוא השינוי, נִרְאֶה אוֹ בִּלְתִּי נִרְאֶה.

לכן, מילות המפתח הן סבלנות והתבוננות. ורצוי פנימה. לא שיש משהו בחוץ אבל לעיתים אנחנו שוכחים...

בשביל מה הזכיר לי רָא אוּרוּ הוּ את האסטרטגיה והסמכות?!

כדי שיהיו לי עוגן ומצפן פנימיים. שני שׁוֹמְרֵי רֹאשׁ - שׁוֹמְרִים מִפְּנֵי הָרֹאשׁ ;-)

המפגש עם האחר אינו מתרחש בראש, אלא בַּכָּאן-וְעַכְשָׁו. רק בַּכָּאן-וְעַכְשָׁו יכולה לְהֵרָאוֹת הָאַהֲבָה. אַהֲבָה = נוכחות. והנוכחות הזו אינה תלויה בדבר. היא המהות. וברגעים שאני חשה אותה, זה באמת גַּן עֵדֶן.

 

אז... מִי אֲנִי בְּלִי הַסִּפּוּר שֶׁלִּי?