בְּלוֹגַּאיָה

גאיה אריאל

9.5.201

 

הישיבה 'במושב האחורי' הופכת להיות יותר ויותר בהירה, ארצית, פרקטית.

הניסוי של העיצוב האנושי הביא אותי לצלילה בלתי-מתפשרת לתוך הבנת המכניקה של המציאות שלנו, "המאיה", על כל היבטיה. ההתנהלות שלי השתנתה לבלי הכר וממשיכה להשתנות, וכמו כן ההסתכלות שלי, או יותר נכון - הפרשנות של מה ש"אני" - "גאיה" - רואה...

משמעותם של הדברים הנגלים לעיניה של "גאיה" במסע הזה משתנה, מתרחבת, הופכת להיות יותר ויותר אלסטית, ולעיתים מתפוגגת ומשאירה חלל שקט ללא צורה וצבע. הדבר היחיד שנשאר קבוע ויציב הוא השינוי, ואותו "אני" מקבלת. בברכה, באהבה, ולעיתים בתחושות אחרות, אך... תמיד מקבלת.

המיינד 'המוגבל' שלי חווה חניכה בלתי נפסקת, וככל שהוא מתגמש ונכנע, כך הקצב מתגבר... אין רגע דל. 'התוכנית' לא שואלת אותנו וגם לא 'בוחרת' לנו התנסויות באופן 'אישי'. מה שמגיע בגלגל המזל, מנתב את המסע שלנו בשנה או בתקופה מסוימת, ואין לנו שליטה או אמירה בעניין.

אז –כ-מ-ו-ב-ן שהזוגיות הופיעה בחיי ברגע המדויק בהיותי בשלה ומוכנה לאתגרים שמגיעים עמה... האנרגיות של התוכנית הגדולה תִּזְמְְנוּ הכל, ולי נותר פשוט להיכנע לזרימה החזקה הזו.

הישיבה במושב האחורי מאפשרת לי לראות את הפנטזיות המנטליות הצרובות על הדיסק: "מה זו זוגיות", "איך הזוגיות שלי צריכה להיראות", "מי אני בזוגיות" ומהי המשמעות והמטרה שלה (ועוד מיליון וריאציות על הבולשיט הזה)... וכל אלה מתפוררות להן ומתעופפות ברוח... מזל שאני מתורגלת בלצחוק על הכל, מתוך הידיעה הברורה שכל זה פשוט סרט, טלנובלה קוסמית, ואני - "גאיה" – רק ניצבת בסרט הזה.

כעסים, כאבים, משקעים רגשיים, פנטזיות, רצונות, ערכים, מטרות... כל אלה תמיד היוו עבורי סימני דרך, הביאו לתובנות שעל פיהן נפל דבר. פעלתי מתוך הסיפורים האלה, התנהלתי מתוך הרגשות וההרגשות. האמנתי, הקשבתי וניתחתי כל תנודה. לא פלא שמערכות היחסים שלי הסתיימו בדרך ללא מוצא... ועד שנתקעו בקיר, שִׁמְּשׁוּ כר נרחב להמון אקשן "רגשי" ומנטלי (שהם למעשה שני פנים של אותו המטבע...)

היום, מהתצפית במושב האחורי, הדברים נראים אחרת. יש לי מפרט מכני ייחודי, למדתי מתוך ההתנסות כיצד החללית הזו, "גאיה", מתנהלת. זה לא אישי, ככה היא בנויה.

רכב החלל שהופיע בנתיב המקביל אלי, מתנהל מאד שונה. אנחנו כאן למלא ייעודים שונים בדרכים שונות. לעולם לא באמת "נבין" או "נזדהה" זה עם זה. למושגים הומוגניים כגון "החלטה משותפת" או "פשרה" אין מקום במסע האותנטי הזה שבו יושרה, כנות ואהבה עצמית מנווטים את החלליות האלה.

ובכל זאת, אנחנו "ביחד". אז מה אפשרי במסע הזה?

אפשרי ללמוד, לקבל ולהתרגל למקצב הכל-כך שונה שלנו. אחד מאיתנו מהיר, יכול לנוע ולהניע בספונטניות, האחר מעכל הכל לאט וזקוק לזמן. כן, זה מאתגר, ויחד עם זאת אפשרי. לפעמים אפילו מזהים את הקסם שבזה: כשצריך להגיב במהירות לחיים ולמצוא פתרונות פרקטיים ברגע - זה בדרך כלל לא אני ;-) ... כשצריך להתבונן במצב מסוים ולהתבשל לקראת תובנות שיכולות ליצור שינוי, כאן זוהי המתנה שלי.

אפשרי לחוות, לראות, לחוש ולהתבונן בכל מה שעובר לנו בראש ובגוף בכל מיני רגעים, ולהזכיר לעצמנו שאין לתוכן הזה שום משמעות. רגע אחד עיני מנצנצות כאילו שאני על גבו של הסוס הלבן, יחד עם הנסיך שלי, ורגע אחר המיינד שלי מסביר לי שממש, אבל ממש אין לנו מה לעשות ביחד... ישנם רגעים כאלה ואחרים, מכל הסוגים.

מתי המיינד שלי צודק? מתי זו האמת? כשהוא 'מרגיש' שזכיתי בַּפַּיִס, או כשהוא מראה לי כמה 'זה לא עובד'?

המיינד אינו 'צודק' או 'לא צודק'.

הוא תופעה, ככל ההיבטים בעולם התופעות... ויש לקבלו ככזה.

הוא אינו הסמכות של חיי, הוא אינו יודע מה נכון ומדויק לי. יותר מכך – אין לו מושג מהי התמונה הגדולה שכולנו ממלאים בה חלק. 'התופעה' שאנו, מתנהלת נכון כשהמיינד אינו מפריע לה. וכנראה אנו מתעוררים לתובנה הזו או לא מתעוררים, וזו גם תופעה ;-)

מי שנתקל בעיצוב האנושי, מוזמן לניסוי או מתוודע לידע בעיתוי המדויק לו, יכול להתחיל להתנסות בהתנהלות המתאימה לו, ובתהליך קבלת ההחלטות הייחודי שלו, כדי לחוש ולראות מהו השינוי שאולי מתרחש...

 

לצפייה בוובינר אודות הסמכוית הפנימית: בקישור כאן