בְּלוֹגַּאיָה

גאיה אריאל

18.10.2018

הִתנַפְּצוּת  Shattering

אני רובצת עכשיו בתוך שלולית, אולי אפילו אגם של תובנות. הן פשוט נוחתות עלי, ממש כמו גשם, לרגעים אפילו מרגיש כאילו ברד של גבישי-הארה נוחת עלי. איזה טריפ!

ללמוד, להבין, לדעת מנטלית, לראות... ואז, בום! לחוות. והחוויה פשוט מזריקה את ההבנה ישירות לווריד. וואוווווווו! עכשיו זה חלק ממני, אי אפשר לקחת את זה ממני, לשכוח את זה, לחזור אחורה. החוויה היא נקודת אל-חזור. ואני אוהבת רגעים כאלה. מאד.

אז ביחסים ואינטימיות עסקינן, איך לא. והטריפ שלי הוא כמובן המכניקה. הבנת המכניקה מפרקת את מערכת האמונות, כותשת את הנוסחאות ההומוגניות לאינספור חלקיקים שפשוט מתפזרים להן ונעלמים לתוך ים הנוטרינו...

אך שוב, ההבנה אינה מספיקה כדי ליצור שינוי מהותי. היא מציתה את התהליך, ואז צריכה להגיע החוויה שתחתום את השינוי ותיצור שינוי קוואנטי. בשנתיים האחרונות, הנושא של מערכות יחסים, אינטימיות ומיניות הגיח אל פני השטח ודרש התייחסות.

בחמש השנים הראשונות של הניסוי הייתי במנזר שלי, במלוא מובן המילה. כמי שהשמש שלה יושבת על הקו של "הנזיר", היה לי כה טבעי ונוח. כפרוג'קטורית רגשית, 2/4, עם מרכז סקרל בתול (פתוח לחלוטין ללא הפעלות), מערכות היחסים האינטימיות בחיי היו נושא בלתי מובן לחלוטין...

עברתי דרך מנהרות אפלות ומתעתעות, והניסוי הביא לכך סוף מוחלט - נעלמתי, נאלמתי ונסוגותי פנימה. חמש שנים של שקט, התבוננות, התנקות, התרסקות לתוך העיצוב שלי ולימוד עמוק של המכניקה של המאיה. נוח, נעים ובעיקר שקטטטטט. ואז...

בדיוק כשחשבתי שהנה, נפטרתי מכל הסרט הזה, התנקיתי, גדלתי לתוך הנזיר המואר שאני (חחח) ... טָדָם!

מסתבר שאכן, היקום יודע איפה אני גרה ומצא אותי גם במנזרי הקט החבוי, ושלח אלי שליח שהעיר אותי בנשיקת מודעות רכה, משנת-היפהפייה-הנרדמת העמוקה שלי...

טוב, חשבתם נסיך? ובכן, גם אני חשבתי כך בהתחלה... ואכן, התעוררתי מהתרדמת... לייתר דיוק - הפנטזיה הדביקה והלא רלוונטית על "החצי-השני-הקוסמי-שלי שהנה-מגיח-מתוך-האופק-ומשלים-את-חוויית-החיים-שלי"...... היא זו שהתעוררה.

הפנטזיה הזו, שכבר הוכיחה עצמה כשקרית, כבלון נפוח על סף התפוצצות, כהתניה קולקטיבית המתפרקת מאליה (כיוון שאינה תואמת את המבנה שלנו כבני אנוש מִתְעוֹרְרִים וּ"מִתְאוֹרְרִים"), הפנטזיה הזו שכבר הייתי בטוחה שהתמוגגה לה ונמסה אף היא לתוך ים הנוטרינו האינסופי...

אז זהו, שלא. היא התעוררה. אבל היא, הפנטזיה הזו, היא רק סיפור כיסוי ל"גוף-הכאב" - ההתניות, התוכנות, מערכת האמונות וכל הסלט המאד מאד פיקנטי הזה - הלא-עצמי שלנו...

וכשהתחושה הזו שהנה, הנה, האושר הגדול הגיע, החצי השני, הסול-מייט שלי מצא אותי... כשהתחושה הזו השתלטה עלי... אאוצ', כמה זה כאב כשהתברר שאי אפשר להכניס את היחסים האלה למגירה שכתוב עליה: "זוגיות-מושלמת-העונה-על-הכל-ורצים-ביחד-לשקיעה-Forever-and-ever".

מצאתי את עצמי דוחפת בכוח את היחסים האלה למגירה הזו, והם נמעכים קצת אבל מיד קופצים בחזרה, ולא רק שהם נשפכים על הרצפה, הם גם מקבלים בכל רגע צורה אחרת בלתי צפויה וממש בלתי ניתנת לשליטה! אוףףף...

לקח לי שנה שלמה לקלוט שהמגירה אינה שימושית!

אז מה עושים? ניסיתי לתקן את היחסים, לשנות אותם, לשפר אותי, לשפר אותו, להקטין, להרחיב, לקטלג לשחרר, לסיים, להתחיל, לקרוע, לתפור............. אאאאאאאאאאאאאההההההההההההההההה זה היה אינטנסיבי וכואב עד מאד. (בכל זאת, נערת גומי אני לא, וכל המניפולציות האלה ממש כואבות ומסתבר שהן חסרות תוחלת...)

צללתי לעומקי הייאוש. גוף הכאב שלי על כל היבטיו התנפח עוד ועוד ודרש הזנה. והזנתי אותו. ממש. לקחתי אותו אפילו לטיפול... התייחסתי אליו בשיא הרצינות, ממש כפי שהאמנתי שנכון לעשות, וברור, הרי... אין דרך אחרת, כאילו דא?!

ומולי, גם אותו סול-מייט שלי (כן, האיש המהמם הזה הוא אכן אחי התאום הקוסמי - ללא ספק...) עבר רכבת הרים משלו. גוף הכאב שלו, אף הוא השתולל ודחף אותו לאינסוף "תהליכים"...

מה אומר ומה אגיד - משחקי הכס הם כאין וכאפס לעומת תוכנית הריאליטי שיצרו עבורנו התוכנות וההתניות שלנו. עד ש... קלטתי. קלטתי שכל התובנות וההבנות וההארות והאסימונים שכבר היו בתוכי אודות האִי-אֶפְשָׁרִיוּת של הפנטזיה הזו, הם ממש ממש נכונים, אמיתיים, מציאותיים ובטח הרבה פחות הזויים ממנה.

ושחררתי... ז"א, משהו השתחרר, אינני יודעת איך. זה פשוט התרחש. "אז... מה זה אומר?" ברור, אני שומעת את השאלה. וגם את זאת: "מה זאת אומרת אִי-אֶפְשָׁרִיוּת? מה, זוגיות כאילו, זה לא אפשרי? "

בואו נחזור רגע להתחלה.

כשנכנסתי לניסוי של העיצוב האנושי - ההמתנה, השינה לבד והכבוד שהלך ונבנה לתהליך קבלת ההחלטות שלי, כל אלה יצרו אצלי הבנה עמוקה, שבכל קשר שאני נמצאת בו, ללא קשר מה טיבו, המטרה היא לשמור על הייחודיות שלי, על מי שאני ולא להיעלם בערימת ההתניות שוב.

זה כמובן תהליך של התנקות אשר אורך זמן, אך ניתן לחוש את השינוי מתרחש והולך, והתחושה היא נפלאה. לקח לי זמן לראות עד כמה הייתי מותנית. חלק מההתניות מחביאות עצמן והמיינד הוא אלוף הסיפורים, התירוצים וההצדקות.

אבל למזלנו, הוראות ההפעלה פשוטות וברורות, ואני, כמובן, מילאתי אותן באדיקות ;-)

כך שלמעשה, כשאנחנו פוגשים את האחר מתוך הכבוד הבלתי מתפשר לעיצוב שלנו, והאחר הזה נכון לנו ברגע זה של המסע, נוצר חיבור ייחודי ביננו. החיבור הזה נותן לנו את מה שהוא נותן. לא יותר ולא פחות. כל אחד מאיתנו חווה את ה'ביחד' מתוך העיצוב שלו, באופן הנכון לו, וביחד אנחנו עוברים התנסויות ייחודיות לקשר ביננו.

יחסים שכאלה אי אפשר להכניס לתבנית. אי אפשר. כל חיבור בין שני אנשים הוא יחיד ומיוחד. כל אדם שאני נפגשת איתו מביא משהו מסוים לחוויה המשותפת וכמובן גם ההיפך. אין דבר כזה "יחסים" או "זוגיות".

קיים החיבור המסוים שלי עם X, החיבור המסוים שלי עם Y וכדומה... לכל חיבור כזה יש מקצב, תדר, זרימה, אנרגיה, הגשמה ומתנות משלו. ישנם חיבורים מופלאים, מעשירים, מרגשים, מעצימים, תומכים... כל חיבור הוא מה שהוא... והרעיון שבחיבור אחד יהיה כל מה שאנו רוצים או יכולים לחוות עם אדם אחר, הוא פנטזיה חסרת כל קשר למציאות. ממש ממש ככה.

כל האג'נדות שיש לנו במפגש עם האחר, כל רשימות המכולת, התכנונים, הנוסחאות והציפיות, כן, בעיקר הציפיות... כל אלה מפריעים לנו לחוות את המתנה הייחודית של כל קשר.

המתכונת המסורתית של הריצה לשקיעה יד ביד היא אשליה. למעשה, כל 'מתכונת', נוסחה, היא אשליה. המוכנות להשתחרר מכל התוכנות והנוסחאות ופשוט לקבל את מה שמגיע ונכון לנו בכל קשר, היא הקסם האמיתי. הישיבה במושב האחורי מביאה אלינו בדיוק את מה שנכון לנו.

המכניקה של מערכת היחסים היא אבסולוטית. מה שקיים בה הוא מה שנחווה ביחד. מה שלא קיים... נחווה בקשר אחר. אין שום סיבה למנוע מעצמנו או מהאחר לחוות את מגוון החוויות והמתנות שיש לחיים האלה לתת לנו. ולא, אני לא 'מטיפה' כאן לשום כיוון. לי עצמי אין רעיון מה נכון עבורי, חוץ מאשר הקשבה עקבית לעיצוב שלי. מה שנכון מגיע אלי. נקודה.

יש אנשים שמונוגמיה נכונה להם, אך גם שם, מונוגמיה מינית אינה אמורה לשלול את החירות לחוות אהבה, חיבור, תחומי עניין משותפים עם עוד אנשים. אנשים רבים מתנהלים מתוך הסיפור שמערכת יחסים "מחייבת" או "בלעדית" אינה מאפשרת לבני הזוג להיות בקשרי חברות עם אנשים קרובים נוספים, שאינם דווקא קשורים למיניות... ("מה, אני לא מספיק לך?"... "את מבלה איתו על חשבון הזמן שלנו ביחד?" וכו...)

כשאנו נצמדים לסיפור שאדם אחד אמור ויכול להתאים לכל תחומי העניין שלנו, לאהוב את המוזיקה שאנו אוהבים, את האוכל, את תאוות הטיולים/ריקודים/לימודים/ושאר הירקות והתחביבים שלנו, אז באמת נפלנו על הראש... ועוד לכל זה תוסיפו משיכה מינית נפלאה ותשוקה אינסופית... לא הגזמנו???

והסיפור הזה נוגד את המכניקה. ומכניקה אינה אישית; בלנדר תמיד יהיה בלנדר, מיחם תמיד יישאר מיחם. לפנטז על המיחם שהוא יכול להכין שייקים עסיסיים, אם רק ילך לסדנה זו או אחרת או לטיפול זוגי, זה חסר תוחלת. נכון?

אז ככה זה גם עם בני האנוש... לכל אחד מהם מבנה מכני, מאד ספציפי. גם בהיקשרות זוגית, גם במיניות, בכל דבר. והכי כייף זה לאפשר לבלנדר להכין שייקים נפלאים, להתענג עליהם, וכשרוצים קפה, לשם כך יש מיחם, ויש אפילו כאלה שהולכים לבתי קפה... ;-)

ו... לסיום...

הסול-מייט שלי נוכח מאד בחיי, ממש אחי הקוסמי.

ויש עוד אהבה רבה בתוכי וסביבי, והיא רק מתגברת.

לחיות בנוכחות זה מופלא. מתמגנטים אלי אנשים נפלאים, המשקפים לי עוד ועוד פנים של הוויה ואהבה.

תודה לפרוגרם ;-)