בְּלוֹגַּאיָה

גאיה אריאל

25.9.2018

מִתְרַוַּחַת בַּמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי

השנה השביעית של הניסוי שלי הביאה עמה מתנות שרק התחלתי לעכל אותן. עברתי דרך מנהרות אפלות וחשוכות, וכשיצאתי מהעבר השני, הנוף נראה שונה לחלוטין.

או שמא הראייה השתנתה?

שבע שנים של כניעה עקבית ובלתי מתפשרת לעיצוב שלי - להַמְתָּנָה, לאי-ההֲנָעָה, להקשבה פנימה, להתבוננות בגל הרגשי וההַמְתָּנָה לַבְּהִירוּת הרגשית המופיעה לבסוף...

כל השנים האלה אני צוללת ושוחה במעמקי הידע של העיצוב האנושי; ביישום, בהנחיה, בטיפול ובהוראה. ואכן, ללא ספק זו מתנה מופלאה וידע משנה חיים. יחד עם זאת, רק בחודשים האחרונים נפל האסימון, מתוך חוויה עמוקה, לגבי הדבר המשמעותי ביותר במתנה הזו: מה שרא מכנה "תודעת הנוסע".

לאחר שמגדל הקלפים של האמונות-וההגדרות-של-חיי התמוטט לו בקול דממה רכה, אני חשה את המושב האחורי רך יותר, מרופד יותר, נוח הרבה יותר. ובעצם, אין לי שום יכולת או רצון לקום ממנו.

אני מבינה היום ברובד עמוק יותר ויותר את האופן בו רא מדבר על העיצוב שלנו: המכניקה של המאיה. החיים האלה, הגוף הזה, הסיפור, העלילה, "ההגשמה" הזו של העיצוב שלנו... זה הכל מכניקה.

הנוסע, הַעֵד, התודעה האינסופית שאנו - מאחורי המסך של 'האישיות' - הנוסע הזה, פשוט מתבונן בנוף וחווה את הנסיעה. אין יותר מזה דבר. אין מה לעשות, לִרְצוֹת, לתכנן, לתקן.... כלום. פשוט להתבונן, להאזין, להריח, לחוש...

הכל נחווה וחולף. כמו הנוף הנשקף מחלונות הלימוזינה בה יושב הנוסע, במושב האחורי. הנוסע צופה בנוף ויודע שהכל זמני. ה-כ-ל. חוץ ממנו. הוא שם, תמיד היה ותמיד יהיה. הוא נוכח. המהות שלו היא נוכחות.

ולנוכחות הזו אין שיפוט על הנוף הנשקף, מהותה היא קבלת כל היש ברגע הזה. ואין רגע אחר, רק הרגע הזה. הנוסע מתבונן דרך העיצוב שלי, רואה כיצד הוא מופיע על במת המאיה. העיצוב של כל אחד מאיתנו הוא מוֹפָע, מֵיצָג. הֶיבֵּט אחד מתוך אינסוף מופעים של התודעה האינסופית.

וכש'אני' – גאיה - לא מתנגדת לזרימה, החיים פשוט קורים דרכי. הזרימה הזו היא החיים עצמם, שהם התודעה האינסופית. הנוסע הוא השלם. במילים אחרות: כשאני מפסיקה להזדהות עם "גאיה", לקחת אותה ואת המיינד שלה כל כך ברצינות, אז כל הדרמה, העלילה, הטוב והרע... הכל יכול בשקט להתפרק, להתמוטט, להתמוסס.

וכך נוצר מרחב לרגע הזה ולהפתעות שלו. והחיים זורמים דרכי ולוקחים אותי בנתיב המדויק ל"גאיה" - ל"צורה" הזו, למוֹפָע הזה של התודעה, שיש לו ייעוד מסוים בתוך הפאזל הקוסמי הזה. ואי אפשר לא להיות מוגשם. זה לא תלוי בנו :-)

העיצוב הזה "שלי", צלב האהבה הזה, אין לו ברירה אלא ללמוד את מהות האהבה, זה התפקיד שלו בהצגה. ואכן, הלימודים מרתקים. ההבנה שלי עכשיו אודות ארבעת ההֶיבְּטִים של מֵיכָל האהבה, מתבהרת עוד ועוד וּמִתְבַּהֶקֶת, כמו יהלום שהולך ומתנקה וּפֵאוֹתַיו מבהיקות יותר ויותר.

הנה כמה מילים של רא אורו הו אודות מרכז הג'י, המסמל זהות, כיוון ואהבה:

"מרכז הג'י הוא מקומה של הזהות. זהו גם מקום מושבו של המגנט החד-קוטבי, הכוח המגנטי החד-כיווני, אשר מחזיק את גביש האישיות וגביש העיצוב ביחד באשליית הנפרדוּת, ומדריך אותנו לאורך קו הגיאומטריה שלנו, במשך כל חיינו.

יכולתו זאת (של המגנט החד קטבי) להחזיקנו ביחד – היא תמציתה של האהבה – להחזיק את הבינאריות המסוימת של כל אחד מאיתנו ולאחד אותה.

אהבה וכיוון הם מרכיבי הזהות. אך אהבה וכיוון אינם תושבי כדור הארץ. אלה הן איכויות אשר עוברות דרכנו, מגיעות מבחוץ ועוברות דרך השערים של מרכז הג'י, אשר יוצרים את צלב הספינקס וצלב האהבה.

האהבה והכיוון סובבים סביב מרכז הג'י, ואנו כבני אדם, לוקחים חלק – מסננים וממזגים את אנרגיית האהבה."

 

סוף סוף אני מבינה את המילים האלה, לפחות בהיבטים מסוימים, מבעד לעיניים שלי, כרגע :-)

אהבה אינה רגש, כלל ועיקר.

מה שאנו מכנים אהבה בין שני אנשים זו למעשה כימיה מסוימת, וכמובן שהיא חשובה ונפלאה, אך כאן אנו עוסקים במהות האהבה שאינה אישית. האהבה היא מהותנו כשאנו בנוכחות. כאן ועכשיו. כאן - מקום, כיוון. עכשיו - מימד הזמן שאינו קיים בשדה התודעה האינסופי.

קיים רק הרגע הזה. והזהות - נעלמת. אין זהות נפרדת בנוכחות, קיימת רק אחדות עם כל היש, שלמעשה תמיד נמצאת מאחורי העצמי הנפרד שהינו אשליה.

השמש המודעת שלי (במפת העיצוב האנושי) יושבת על שער האהבה העצמית, שער 10. זהו שער מיוחד, שער הַמַתְנֶה בששת האיכויות ההתנהגותיות שלו את ששת הפרופילים. מהותו היא הַעֲצָמָה עצמית והתנהגות השומרת על הייחודיות שלו.

אחד השיעורים של השער הזה הוא להיפתח, להסכים להכניס מישהו לתוך האינטימיות של האהבה העצמית הזו, מבלי לפחד שהייחודיות והאינדיבידואליות תיפגע מהאיחוד הזה.

כשמתחילה באמת לְהִיבָּנוֹת האהבה העצמית, בתחילה היא אהבת העצמי-הנפרד... 'אני מיוחד ונפרד ולכן אני אוהב את עצמי ושומר על עצמי'.

השלב הבא הוא ההבנה שאינטימיות עם אדם אחר וקבלה שלו לתוך חיי לא תפגע בייחודיות הזו, אלא רק תגביר את הביטוי של האהבה העצמית דרך ההשתקפות שמהווה האחר.

והשלב הבא הוא ההתמוססות לתוך העצמי האוניברסלי, התודעה האינסופית שבה אין קיום לעצמי הנפרד. וזו בעצם אהבת העצמי הרחב – The I Am.

שער האהבה האוניברסלית, שער 25, שער התום - מייצג את האהבה הקרירה, אהבה הכהן הגדול לקהילתו, להולכים אחריו. גם כאן ישנו שיעור – האהבה הקרירה הזו מכילה כאב עמוק מאד החבוי במעמקים. הפצע הנשמתי שאנו מגיעים איתו לסיבוב הזה כאן על הכדור.

וכאן הדרך היא לחזור אל התום הטהור דרך אפשור וקבלת הכאב, הסכמה לחוות אותו, ולאט לאט להתאחד באהבה עם הכל – החי, הצומח והדומם. כל אלה, אף הם מופעים של התודעה הקוסמית, והאהבה אליהם דרך שער זה אינה פחותה או שונה מהאהבה כלפי בני האנוש. דרך האהבה המכילה-את-הכל-הזו, נפתחים הפצעים הקדומים ויכולים לעבור ריפוי.

שער אהבת האנושות, 15, עֲנָוָה, נושא בתוכו את שיעור האיזון בין מצבי הקיצון – האחד: הזדהות מוחלטת עם העצמי הנפרד, 'האנושי' אשר יוצרת את הצורך להגדיר עצמנו דרך האחר: אני טוב ממנו, חזק/חלש ממנו, כדי להגדיר את עצמי אני צריך להילחם על מקומי, או אני או הוא, וכדומה...

מצב הקיצון מן העבר האחר הוא שחרור מוחלט של כל היאחזות או הזדהות עם האנושי שבנו, מצב של הארה מוחלטת, שלמעשה אינו מאפשר חיים מאוזנים כאן על הכדור, במישור הזה של המאיה. האיזון הוא המקום שיודע, חש ומתבונן מתוך ה – I Am, ויחד עם זאת, חי ומתנהל כבן אנוש ער ומודע לחלוטין.

ולבסוף, הדובדבן שבקצפת - שער אהבת הגוף, 46, "דחיפה כלפי מעלה", המזל המבורך, "להיות במקום הנכון בזמן הנכון"... מדהים: להיות במקום הנכון - כאן, ובזמן הנכון - עכשיו! שער אהבת הגוף מסתכל על שער "אמירת הכן", שער המעמקים, 29. (The Gate of Saying Yes. The Abysmal)

שני השערים האלה יוצרים את ערוץ הגילוי, המראה לנו את הדרך להתגלות ולהגשמה של האהבה הפיזית, שהינה היבט אנושי חשוב מאד של האהבה (וההוויה): אנו חווים את עצמנו דרך קפיצה למסע גילוי עם אדם אחר.

הגילוי הוא בכל רגע ורגע, וככל שאנו נוכחים יותר ויותר, הנוכחות הזו מובילה לעונג פיזי ורוחני, ולפוטנציאל של אקסטאזה - פיזית ורוחנית. "אמירת הכן" מתרחשת מתוך תגובה לחיים, ברגע הזה. כניעה למה שהחיים מביאים, מוכנות להתמוסס אל תוך החוויה ללא "אישיות", ללא כל אג'נדה... פשוט לצלול למעמקי ההתנסות ולחוות.

ורק בתום מעגל ההתנסות, רק אז, תתבהר לנו משמעות ההתנסות - נכחנו בתהליך, היינו כאן ועכשיו - במקום הנכון ובזמן הנכון, והעונג העילאי הינו למעשה האחדות, על כל היבטיה...

להתראות מהמושב האחורי,

Enjoy the ride,

אני :-)