בְּלוֹגַּאיָה

גאיה אריאל

 

 

 

זוּגִיּוּת . . .

עוד פעם המילה הזאת?

 

 

"אני רוצה זוגיות!"

"אין לי זוגיות..."

"יש לך זוגיות טובה?"

לי זה נשמע כמו: "אני רוצה נעליים חדשות, טרמפולינה וזוגיות" ;-)

"יש לך נעלי-ריצה שוות? מבסוט מהן? והמלצה לזוגיות טובה יש לך גם?"

שם העצם הזה - "זוגיות", הוא למעשה הזיה, פנטזיה. במציאות אין דבר שכזה. מושתל לנו בתוך ה DNA המנטלי-הקולקטיבי שלנו סיפור.

סיפור טלנובלי-הומוגני-דביק אשר מספר לנו שאנחנו צריכים את זה (את "זה"; שוב, כמו חפץ...), איך "זה" צריך להיות, מה "זה" אמור לעשות לנו, ובלי "זה" אנחנו לא מוגשמים...

והדביקות הזו נדבקה אלינו חזק חזק, ואנו שבויים בחלום הלא-מציאותי הזה.

עובדה: כשהחלום הזה לבסוף מתגשם לנו, אנחנו סובלים ורוצים לברוח. כבר לפני שנים רבות הבנתי שהסטריאוטיפ של הזוגיות הרומנטית-הוליוודית הזו אינו באמת קיים, אינו אפשרי, ובכלל, אינו באמת יכול להתאים לאיש. בהמשך הגיע הידע של העיצוב האנושי והעמיק את ההבנה הזו ואף גיבה אותה בפרטים המדויקים של המכניקה.

אז מה בעצם אנחנו רוצים? מהו הסיפור הזה שאנחנו רודפים אחריו? למה אנחנו נופלים בפח?

אנחנו רוצים להרגיש "שלמים", לחוש תחושת נוחות בתוך גופנו, ב"עור" שלנו, שיקבלו אותנו כמו שאנחנו. אנחנו רוצים להשתייך, לא להיות "לבד".

אנחנו רוצים אינטימיות, קרבה, שיתוף, קבלה, תמיכה, העצמה, ביטחון, עונג... נכון?

כל אחד מאיתנו, מהדהד עם חלק מהמילים האלה, אם לא עם כולן. ויש לנו אשליה, שהחיבור עם האחר ייתן לנו את מה שאנו מחפשים... אפילו אם אנחנו לא מודים שזה כך, זו הציפייה המסתתרת מאחורי החיפוש.

אנחנו מסתובבים עם החֶסֶר הזה בעולם, ומחפשים על מי להלביש אותו.

ובהתחלה, הגנים נותנים לנו הרגשה שמצאנו. אנחנו זורחים מאושר כשמצאנו מישהו שאולי הוא "האחד", וכל הדברים הקטנים שאינם "מושלמים" ומגרדים מתחת לפני השטח, אנחנו בוחרים להתעלם מהם, לטאטא אותם מתחת למצעי המשי הסקסיים, ומספרים לעצמנו שאולי הם "ירדו בכביסה".

טוב, המון נאמר ונלעס על הנושא, אז אגש ישירות לכמה תובנות משודרגות שמחלחלות אל ראשי המופשט או לחליפין נובעות מתוכו :-)

אז ככה: כל אדם על הכדור הזה הוא אחר. שני אנשים המִתְחַכְּכִים אנרגטית, פיזית, רגשית או מנטלית, ה'חיכוך' הזה הוא ייחודי להם.

אי אפשר לקטלג, להכניס למגירה, להדביק תוויות על החיבור הזה. כי זה מפגש ייחודי, אין דומה לו.

אי אפשר להחיל על המפגש הזה חוקים, נוסחאות או דרישות. זו מכניקה ייחודית וכימיה מסוימת הנוצרת במפגש הזה, הזה בלבד.

יתרה מזאת: אפילו החיבור בין שני אנשים אלה, משתנה ממפגש למפגש בהתאם להשפעת החיים אשר משתנים בכל רגע, והאנשים עצמם מתפתחים ומשתנים.

המטרה שלנו בחיים האלה היא להגיע לחיבור עמוק ומשמעותי עם עצמנו, עם האמת הפנימית שלנו, עם הרבדים העמוקים, הגבוהים, שלנו. איש לעולם-לעולם-לעולם לא יוכל לתת לנו את זה.

כמה שנברח החוצה, כמה שנשליך על האחר את מה שעדיין לא מצאנו בתוכנו, עדיין - הדרך לשלווה הפנימית, לסיפוק, לאהבה העצמית, לקבלה... הדרך הזו היא שלנו, ואין לה קיצורים.

ככל שאנחנו רחוקים מעצמנו, לא נכנעים למי שאנו באמת, לא מכבדים את הייחודיות שלנו, כפי שהיא (והיא אכן ייחודית... כל אדם הוא באמת עוף מוזר, כשהוא חי את עצמו, ללא פשרות), כך השיקופים בחוץ יהיו מאתגרים יותר. כי זה תפקידם! הם לא ייתנו לנו את מה ש"חסר", הם ידגישו את הפערים, האתגרים, ההתניות וההתמכרויות שלנו, הם יהפכו לכל אלה.

למעשה, מערכות היחסים ההומוגניות, כפי שאנו מכירים אותן היום, בעיקר שומרות עלינו קטנים, כדי שלא נגדל. כדי שלא נצליח להגיע לחיבור הזה עם מי שאנו באמת.

והחיבור הנכסף הזה (עם עצמנו), אינו "זוגיות". הוא אחדות. אחדות בין הרבדים השונים של ההוויה הזו שה"אני" הוא חלק ממנה.

כשאדם מגיע לאחדות הזו, הוא לא מקטין עצמו בשביל האחר, לא נכנס לקופסאות ומגירות שאינו יכול להתרווח בתוכן במלוא הדרו, לא מתאים את עצמו ל"איך צריך" ו"מה יגידו"... הוא מקבל את העובדה שאנשים נושרים לו מהחיים כי הוא מוזר/עסוק-בעצמו/לא מתחשב ('לא מתחשב' זה שם אחר ל- מכבד את החלטות הסמכות הפנימית שלו)...

אדם החי את עצמו אינו חש שמישהו צריך להשלים אותו, לחבר אותו, לתקן אותו, ובוודא שאינו חש צורך לתקן את האחרים ולהכניס אותם לסד זה או אחר...

כשאנו חותרים לאחדות הזו בתוכנו, המסע שלנו כולל מפגשים כאלה ואחרים עם אנשים שמהווים ניצבים בסרט של חיינו, וככל שהאחדות בתוכנו מתהווה, כך השיקוף שלה מופיע במפגשים האלה. והמפגשים האלה אכן יכולים לתמוך, להעצים ולעורר השראה. כשהם מתרחשים מתוך כבוד ואי-שיפוטיות. והמסע הזה, אל האחדות הזו, הינו שונה מאד אצל כל אחד ואחד. מאד שונה.

יש כאלה שעושים אותו במנזרם האינטימי, יש כאלה שנופלים לתוך בורות ונתקלים בקירות בדרך אל עצמם, ועוד אינסוף ווריאציות.

מתחילים להבין מדוע הנוסחה של 'לרוץ לשקיעה יד ביד עם שיער מתנפנף ברוח וכלב לברדור בסְלוֹאוּ מוֹאוּשֶן' אינה מציאותית? אפילו לא טיפה?

מוכנים לפרק את מגדל הקלפים? להתעורר מההזיה?

זה לא אומר שההתעוררות מהפנטזיה לא תביא עמה משהו אחר במקום... היא מביאה עמה הזדמנות לחוות את החיים ללא מאבק, ללא הקטנה עצמית, בשמחה, בנוחות... מממ... אולי בעצם ההתעוררות הזו תביא לנו את כל מה שרצינו? (זוכרים את הרשימה למעלה? תחושת שלמות, נוחות, קבלה עצמית ועוד ועוד...)

העיצוב האנושי מראה לנו כיצד הגוף המסוים שלנו בנוי לפגוש את האחר, מה מניע אותנו, מה מושך אותנו... מהי 'הנוסחה הפרטית' שלנו ליחסים שיכולים לעבוד בשבילנו.

כששני בני אדם מכבדים את המכניקה של עצמם, מתנהלים נכון, מכבדים את תהליך ההחלטות של עצמם, רק אז יש סיכוי שהם יוכלו לכבד באמת, באמת, את האחר, עם כל השוני שלו, והוא תמיד שונה.

רק הכבוד האותנטי הזה מביא לאפשרות של חיים זה לצד זה, שיכולים להביא להעצמה, הנאה, התפתחות וצמיחה משותקפת.

בברכת אהבה עצמית ו"אנוכיות מוארת" (כל הזכויות שמורות לרא-אורו-הו על הביטוי המבריק הזה 😀❤)

 

הגיע הזמן לתהליך עמוק של אינטימיות וצמיחה לתוך עצמך ולזוגיות חדשה?

הפרטים כאן :-)