בְּלוֹגַּאיָה

גאיה אריאל

29.11.2014

שְׁתִיקַת הַכְּבָשִׂים

ההיומן דיזיין אסף אותי לחיקו לפני שלוש וחצי שנים. צנחתי לתוך האסטרטגיה שלי באופן די קיצוני מההתחלה, זה חלק ממי שאני, ללכת עד הסוף. עבורי, בניסוי הזה אין אפשרות אחרת... או שצוללים עד הסוף או שזה פשוט לא קורה.

למרות שאכן הייתי ראדיקאלית מההתחלה, לא יוזמת, ממתינה, חווה את השינויים האיטיים באינטראקציה עם החיים, ידעתי שזוהי רק ההתחלה.

ואכן, לכבוד התקרבותי לחצי המחזור הראשון של ההתנקות מההתניות, קיבלתי התנסות חווייתית עמוקה בסדנה של מריאן וויניגר, מורתי האהובה. משמעות האסטרטגיה משתנה ככל שאני מעמיקה בה. פן חדש נגלה לעיני באופן מאד ברור וחדש... פן הדיבור. "ידעתי" שדיבור הוא יוזמה, ידעתי שאני לא אמורה להתחיל שיחות או לפנות לאנשים ורוב הזמן הייתי בכיוון, אבל לא באופן טוטאלי. 

אחרי ההתנסות העוצמתית שעברתי, הדבקתי פלסטר על הפה שלי. זו חוויה מדהימה! עם הגרון הפתוח שלי, כל כך נכון לי לשתוק. וזה אומר לא ליצור תקשורת באופן כמעט מוחלט, אלא אם אין ברירה, וגם מקרי ה"אין ברירה" תופסים משמעות חדשה, נדירה יותר.

זה אומר שאני מדברת רק אם אני מוזמנת לכך, וגם אז הרבה פחות מקודם. השתיקה קסומה. קשה לעיתים, מפחידה לעיתים, מדהימה.

חוויתי שהדיבור גורם לנו לאבד את ההַמְתָּנָה.

למדתי שהדיבור מיד מחזיר אותנו לדפוסים הישנים, דוחף אותנו חזרה לעולם "ההגשמה" וה"עשייה". ראיתי שלדיבור יש עוצמה אדירה ורוב הזמן הוא יוצר אנטגוניזם ודחיה.

שמתי לב שכאשר העיתוי של הדיבור אינו מדוייק, הוא מגיע בעצם מה"לא-עצמי", הוא לא ההשראה שיכולה לצאת ממני כשאני מדוייקת ומוזמנת. למדתי שכשאני שותקת אני מרגישה ורואה. חוויתי שהאורה שלנו מדברת. הרבה יותר חזק ממילים. חוויתי את הדחף לדבר ולא נכנעתי לו, ואז את המתיקות בשתיקה ובהתבוננות שלא הפסדתי דבר בכך ששתקתי.

חוויתי את הדיבור בעיתוי לא נכון, ללא הזמנה. קיבלתי אותו כבומרנג בחזרה.

 

וכשאני אומרת דיבור, אני מתכוונת לכל צורת ביטוי, כולל כתיבה, וכן... גם פייסבוק. מזה זמן אני בתהליך התרחקות איטי משם, אבל עכשיו מה שאני חווה חזק שבעתיים. ההתנהלות האגרסיבית של המדיה הזאת חדה כמו סכין. כמעט בלתי אפשרי להיות נוכח במדיה הזאת בהתנהלות נכונה. קשה לשתוק, הא?! אז מה. זה שווה את זה.

מדהים לראות שכולם מדברים פי כמה וכמה ממה שנחוץ, פשוט כל הזמן. כולל מניפסטורים שאצלם זה חלק מהאימפקט שלהם. מניפסטור שלא ממתין לדחיפה האמיתית של החיים לדבר, ועושה את פעולותיו ואמירותיו מתוך המיינד – האימפקט הוא שלילי - מיד נוצרת התנגדות.

שוב ושוב אני נוכחת כמה הניסוי הזה חזק ולוקח למקומות שאי אפשר לראות או לחזות מראש... פשוט לא ידעתי על קיומם.

"לדבר" ו"לדעת" היומן דיזיין זה לא העניין.... העניין הוא לחיות את הניסוי. לכל הטיפוסים כמובן, ובמיוחד לפרוג'קטורים. וכן, להיות פרוג'קטור אמיתי, לא על הנייר, זה נדיר, נדיר מאד.

פרוג'קטור שרוצה לחיות את עצמו באמת צריך ללמוד להיות פרוג'קטור. אין חצי הריון. פשוט אין. זו משימת חיים מאתגרת ומרתקת ביותר. כנראה רק לאמיצים.

לאט לאט אני מקבלת את הסוכריות המתוקות שנלוות לסירפדים שבדרך... איזה תענוג! לאיש מאיתנו, ללא קשר לטיפוס, לא מובטח גן של ורדים מכל ההתנסות הזו... מובטח לנו דבר אחד, המשמעותי ביותר: שנחיה את החיים שנועדו לנו, ולא את אלה שהעדר והמיינד מכתיבים.

נכון שהעדר בטוח, מוכר וחמים. מֶמֶההההֶ... מֶמֶההההֶ...

אבל...

אם הכבשה בשלה, ממתינה... וממש שותקת..... היא מתחילה לראות את הדרך החוצה...