בְּלוֹגַּאיָה

גאיה אריאל

2.7.2014

יוֹזְמָהּ? אֲנִי?!

המיינד שלנו כל כך מתוחכם. אינטליגנטי, משכנע, מצליח למכור לנו קרח גם כשאנחנו רועדים מקור תוך כדי מנוסה מפני המְהַלְּכִים הלבנים מעבר לחומת הקרח...

היום אני מדברת על הֲמתָנָה. (אי-יזימה, במילים אחרות...)

בני האנוש בנויים להמתין, להיענות לחיים המגיעים אליהם. יש שוני גדול בין ההמתנה של הטיפוסים השונים, אבל המשותף לרוב רובה של האנושות הוא כמובן אי-יזימה.

בעוד הפרוג'קטור ממתין להזמנות מיוחדות המזהות את העיצוב המיוחד שלו, הגנרטור אינו בהמתנה למשהו מסויים, אלא בעצם מגיב לחיים בכל רגע ורגע. האנרגיה הסקרלית ממגנטת את החיים ומגיבה לכל מה שמגיע אליה. לכן, כאשר הגנרטור מפסיק ליזום הוא מתחיל להיות ער לכל מה שמגיע אליו וכך יכול להתחבר לתגובה הטבעית שלו. כמובן שרוב הסקרלים ישנים עמוק "בזכות" החיים ההומוגנים והמותנים שמנוהלים על ידי המיינד, אך כאשר מפסיקים ליזום מתחיל תהליך ההתעוררות של הסקרל.

מה זו בעצם יוזמה? יוזמה זו התחלת פעולה שלא באה מתוך תגובה ברורה למשהו מבחוץ: פעולה בעקבות מחשבות, יוזמת דיבור, הצהרה, אמירת דברים לאַחֵר ללא רגישות או עיצוי מתאים, הכרזות, התחלת שיחה, כל דבר שלא בא באמת מתוך תגובת הסקרל (והמתנה לבהירות רגשית כשזוהי הסמכות). למעשה, כל הטיפוסים אמורים להיות מוזמנים לדבר ולשתף, רק אז זה באמת נכון עבורם, ועבור מי שמאזין.

הֲמתָנָה אמיתית, שהיא הבסיס לאסטרטגיה של מרבית בני האדם, היא נדירה. היא זו שבאמת עושה את השינוי.

כשנכנסתי לניסוי הייתי בשלה כמו פרי שעוד רגע נופל מן הענף. הגוף שלי כבר הפסיק ליזום מאליו, והדיבור... אפילו הדיבור הופחת מאד. ואז, כשהתחברתי למריאן וויניגר, המנחה וההשראה שלי בתחילת הדרך, ראיתי עד כמה חשוב ללכת עד הסוף. לשמחתי אני מטבעי אדם קיצוני וטוטאלי, כך שעבורי לא הייתה דרך אחרת.

כפרוג'קטורית, כמובן, למרבה האירוניה, תמיד שאפתי ליזום ולהגשים. כבעלת מרכז לב-אגו מוגדר היה לי קל לחוש שאני "יוצרת את המציאות שלי" והכל באחריותי. אנו תמיד חיים את ההיפך ממה שאנחנו, זה כל כך משעשע לראות. אבל כשמזדהים עם החיים זה לא מצחיק, זה בעיקר כואב, ממרמר ומתסכל.

הפסקת היזימה הייתה ברורה. הפסקת יזימת הדיבור הייתה מתנה מטורפת! נעלמתי ונאלמתי. העיצוב שלי נועד לחנוך, להעצים ולהשפיע על הנמצאים בסביבתי, זה בכלל לא תלוי בי. והנה פתאום נשאבתי פנימה לתוך הניסוי ולתוך הדממה הפנימית שלי. איש לא ידע מה עובר עלי, פרט לחברה אחת ששהלכנו יחד בדרך (פרוג'קטורית). אפילו לבני משפחתי לא סיפרתי, עד ששאלו, אם בכלל.

הייתי עם עצמי ימים, שבועות, חודשים... מעטים מאד האנשים שהצליחו לחלוב ממני מה עובר עלי ומה זה היומן דיזיין. כל כך לא אופייני למה שהיה לפני כן, לדרך בה חייתי והתנהלתי.

זו הייתה תקופה מרתקת. השהייה באורה שלי, בשקט הזה, אפשרה התבוננות על הכל באור אחר. מודה ומתוודה – לא היה לי קשה בהתחלה. האתגר הגיע דווקא בשנה השלישית לניסוי. הייתה תקופה מאתגרת שחלפה גם היא. היום אינני יוזמת דבר עם אחרים, חוץ מחבריי הפרוג'קטורים כמובן, אבל גם שם זה באמת רק עם הקרובים לי מאד. היום זה קורה טבעי לחלוטין, אין לי כלל דחף או רצון ליזום. האורה שלי מתנהלת כך שהיא קוראת למי שצריך להגיע אלי... וגם כשמגיעים אלי אני בררנית מאד. הסמכות שלי אפילו לא מתחילה את התהליך הרגשי אם ההזמנה אינה מדוייקת ומכבדת. כשאני מרגישה צורך לשתף, אני עושה את זה בבלוג שלי, שאליו נכסים אנשים שבוחרים להיכנס. הפייסבוק שלי קליל ודליל. כשהייתי נוכחת בעולם המנטלי-וירטואלי של העיצוב האנושי בפייסבוק (כבר מזמן לא), והסתכלתי על הסטאטוסים וההכרזות בקבוצות, ראיתי את האגו הפתוח, הראשים הפתוחים ועוד שלל ווריאציות של הלא-עצמי, משתלחים לכל עבר בטרמינולוגיה "הנכונה" מתוך מניעי הנוט-סלף...

המיינד הלא-עצמי המתוחכם מגדיר מחדש מושגים, משפץ אותם ומעדן אותם כדי שיוכל להמשיך לשלוט בממלכת חיינו, אפילו תחת ההגדרה של "אני בניסוי של העיצוב האנושי שלי". אותו מיינד אומר: "זו הֲמתָנָה! יושב לי בבית ליד המחשב, לא יוזם כלום... אני רק "מוכיח" שאני בניסוי, משתף דברים לא רלוונטים בלי שהוזמנתי לכך... זו הֲמתָנָה, לא?"

אם באמת הגיע הזמן שלך לצלול לניסוי אז... השתיקה ואי היזימה הם הדברים האמיתיים. המתנה אמיתית מחדדת את החושים ומחזקת את האורה. ואז, האורה כבר מדברת עבורנו, אין צורך לחשוש - אנחנו נראים ומורגשים בזכות מי שאנחנו, לא בזכות הלא-עצמי שלנו.

ואני מבטיחה שלא יהיה קל. יהיה מאתגר וזה שווה כל רגע.