בְּלוֹגַּאיָה

גאיה אריאל

תּוֹדַעַת הַעֵדֶר

מאז ומעולם ידעתי שאני שונה. ראיתי שהעולם סביבי מתנהג בצורה מוזרה. פשוט ידעתי.

מאז ילדותי, בגן, בבתי הספר, בצבא... ואח"כ ב"חיים הבוגרים" ראיתי עדר. כבשים, זהות זו לזו בצורת החשיבה, בהתנהגות, בלבוש, באוכל, בשאיפות, בוויתור המוחלט על הייחודיות.

בוויתור מוחלט על החירות. החירות להיות שונה מאחרים, מיוחד, לעשות דברים בדרך מיוחדת. כולם אותו הדבר. זה הציק לי. זה היה בעיני מוזר ולא טבעי.

הדבר המוזר ביותר בעיני היה להסתכל על התנהלות העדר. אנשים הנמצאים ביחד מתנהלים כמו יחידה אחת חסרת מודעות. הולכים כמו צאן אחרי הרועה שלהם, שבדרך כלל מוביל אותם לשחיטה זו או אחרת, ובמקרה הפחות גרוע, מוביל אותם במעגלים, ואין שום מטרה אמיתית שמושגת מהתהליך.

ראיתי את זה בפוליטיקה, בדתות (כולן!) ראיתי את זה במקומות עבודה, במחאה חברתית... בכל מקום. הנקודה המשותפת לכל קבוצה באשר היא, שמיוחדות אינה אפשרית, ולא רק זה, אלא גם אנשים שיש להם זיק של קסם כשהם לבד, מאבדים אותו בקבוצה.

כישראלית שגדלה בבית עם זיקה לשואה, קראתי אינספור ספרי שואה, שמעתי את העדויות מהמשפטים השונים שהתרחשו לפושעי המלחמה, ולאט לאט גם ראיתי מה קורה ל"עם הנבחר"ביחסו לאוייביו הפלסטינאים. לא הבנתי. איך ייתכן שאנשים מגיעים לשפל שכזה, איך בני אנוש הורגים, מתעללים ומאבדים את עצמם לדעת, עבור רעיון. לא יכולתי להבין. ובכל זאת, כולם סביבי כאלה.

שמתי לב גם שהיו קבוצות שלא יכולתי להיטמע בתוכן, וכאלה שנטמעתי בתוכן לזמן קצר ולפתע התעוררתי וברחתי כל עוד נפשי בי. למזלי, אני לא אדם של קבוצות, אך גם בהיותי בקבוצה, אינני מאבדת לחלוטין את עצמי, יש בתוכי משהו שהיה ער מאז ומתמיד, שאינו יכול לאבד את עצמיותו לדעת לאורך זמן.

כשנכנסתי לעידן הניו-אייג', נפגשתי באינסוף שיטות ל"שיפור אישי", דרכים ל"יצירת מציאות", ופתרונות רוחניים ואיזוטריים לכל בעיה. והכל מתחיל ב"לקחת אחריות" על החיים. אנחנו אחראים למה שקורה לנו. אנחנו "בוחרים".

ואז התחדדו השאלות: הייתכן שאדם יבחר לאבד את המיוחדות שלו? הייתכן שאדם יבחר לחיות בבורות מסוכנת? הייתכן שאדם ייבחר למות או להקריב את ילדיו למען רעיון?

גם בימים אלה ממש, כשכל העולם רועש ממהפכות חברתיות, כלכליות, פוליטיות, אפילו בארצנו הקטנטונת... הַעֵדֶר יוצא לרחובות, ודבר לא משתנה.

בעידן שהפסיכולוגיה כל כך מפותחת, בעידן של מדע, מחקרי גנטיקה עמוקים... איך זה ייתכן שכולם חיים כמו עדר פרימיטיבי?

לשמחתי, אני לומדת מהחוויות שלי. כשהתמוטטתי לתוך הניסוי של העיצוב האנושי, כבר בהתחלה קיבלתי תשובות מדוייקות לגבי מה שעבר עלי בחיים, הזדהיתי לחלוטין עם היותי טיפוס "חסר אנרגיה" וכל שאר איכויות הפרוג'קטור.

כמו כן, התחלתי לחוש את הקסם שבאסטרטגיה שלי, ואת המשמעות העמוקה של ההקשבה לסמכות הפנימית.

לאט לאט, בעודי מעמיקה בניסוי שלי ובלימוד, התחלתי לקבל תשובות על "תודעת העדר"... ווואו! אני מבינה היום מה מתרחש בקבוצות.

כן, יש דבר כזה, עֵדֶר. כל קבוצה הופכת לעֵדֶר מעצם קיומה. וכל כבשה דומה לרעותה. אין שם מודעות, אין שם מיוחדות. זה מכני.

זה מתחיל במשפחה. קבוצה מתחילה משלושה אנשים. ההתניות של הקבוצות הן קשות מנשוא. הקבוצה היא יישות אנרגטית. גוף אנרגטי אחד, המוחק את הפרטים המשתתפים בו.

ולא, אין שום בחירה. הקבוצה משתמשת במרכיבים שלה, והמטרה תמיד חומרית. זהו תִּכְנוּת, זה לא משהו שניתן להתגבר עליו בכלים מנטליים. זה אכן חזק ואין מוצא.

התוכנית, 'המאטריקס', שולטת באנושות בעזרת הקבוצה. בעתיד, בעוד כמה מאות שנים, כנראה, תהיה מודעות אחרת בתוך הקבוצות. אבל זה לא יקרה בזמננו.

כרגע, כל קבוצה, החל משלושה אנשים, טומנת בחובה את תודעת העדר. כל עוד אדם מזדהה עם המיינד שלו, אין מוצא. ברגע שהאדם מתחיל להתנהל לפי הטיפוס שהוא, ומעביר את תהליך קבלת ההחלטות לסמכות הפנימית שלו, הנמצאת בגוף, במקום במיינד, רק אז הוא מתחיל את תהליך השחרור מההתניות.

רק אז הוא מתחיל לצאת מהעדר.

זהו תהליך קסום של שחרור. אי אפשר להשתחרר בקבוצות, אי אפשר לצפות שאחרים ילכו אחריך. אי אפשר לשתף אנשים בידע הזה מעל במות. הקבוצה היא הקבר של רוחו האמיתית של האדם.

בניסוי של העיצוב האנושי אנו ישנים לבד, בתוך האורה שלנו. חלקנו הולכים לעומק הניסוי ונמצאים יותר ויותר לבד, עם עצמנו. ואז, כשאנו מקבלים את עצמנו חזרה, מתחילים לחוש את הייחוד שלנו, לאהוב את עצמנו.... אז המפגש עם האחר הוא חווייה שונה.

נכון, הרוב המכריע לא יתעורר, ורוב האנשים סביבנו לא ידעו אפילו מעט ממה שמתרחש בתוכנו... אבל... הניסוי הזה הוא רק לכבשים שהגיעו לבשלות לצאת מהעדר, להשיל את התחפושת הדביקה הזו, ולחוש את הזאביות שבתוכם.

הניסוי אינו סוציאלי. החיים הנכונים לנו הם מתנה. כשאנו חיים את מי שנועדנו לחיות, אנחנו לא כמו אף אחד אחר. לא נראים כמו אחרים, לא חושבים כמו אחרים ולא נטמעים בעדר. לא נטמעים בעדר.

ואז... המפגש של אדם ער עם עוד אדם ער, הוא מפגש של הפרייה הדדית, של עניין, של התבוננות. לא של תחרות, הכנעה, מאבק והשוואה.

זו לא אוטופיה. יש כבר הרבה אנשים ברחבי העולם שחיים את הניסוי הזה... נכון, באחוזים זה חסר משמעות. אבל, בחיים של האנשים האלה, המשמעות היא אדירה.

ולא, לא נציל את העולם, כל אחד לעצמו יחווה את החיים שהוא נועד לחיות, בתור עצמו. ואולי, לאט לאט, נעלה את התודעה של כדור הארץ...