בְּלוֹגַּאיָה

גאיה אריאל

To be or not to be?

הדרמה של "לישון לבד".

 

כן, העיצוב האנושי מאתגר את רוב האמונות וההרגלים שלנו, לא רק ברמה הפרטית אלא ברמה הקולקטיבית והשבטית. אחד הנושאים הדרמטיים ביותר בניסוי הוא השינה לבד.

מה שעושה לי טוב זה להכיר את מי שאני באמת, לתת לזה להיות ולראות את עצמי מתאהבת בזה. אין לזה שום קשר לאחרים. האחרים רק משקפים את ההתניות שלי...ומעניין, שברגע שהבנתי שאני מתכוונת לישון לבד, ידעתי בתוכי שבן זוגי לא יאהב את זה. לא רק שהוא לא אהב את זה, הוא השתמש בזה כקרש קפיצה לשחרר אותי מחייו.

זאת אהבה?

(לא, זו ערימת התניות שהיו שם והתפרצו החוצה.)

האם אני הייתי "לא בסדר"? אולי לא אהבתי אותו "מספיק"?

לפני אהבה יש כבוד. מנסיוני, אינני יכולה לכבד את האדם מולי אם אינני מכבדת את עצמי. ולכבד את עצמי זהו תהליך עמוק של שחרור מהתניות, של שחרור פנטזיות, של שחרור אג'נדה.

הניסוי של ההיומן דיזיין החזיר אותי לחיים. בריאותית, רגשית ורוחנית. נקודה.

אני חיה. אני מי שאני, לא מי שרציתי להיות.

כל בוקר אני נולדת מחדש, טהורה יותר. השינה לבד היא מתנה אדירה. כמובן שזה לא רק זה, אבל בעיני, בלי להיכנס לזה בשלבים די ראשונים של הניסוי, זה לא עובד לעומק.

ההתניות כל כך עמוקות, אין לנו מושג עד כמה. אם אני רוצה לתת לעצמי את הזכות לאהוב אדם אחר ולהיות נאהבת, זה יכול להגיע אחרי שאני מקבלת את מי שאני, מכבדת את מי שאני ושמה את עצמי במקום הראשון.

זהו הפוטנציאל הטמון במערכות היחסים של מי שאנחנו היום: יישויות בנות 9 מרכזים, בעלות סמכות פנימית (או תהליך קבלת החלטות), ייחודיות ושונות זו מזו.

כשאנו חיים באופן מותנה מרגע לידתנו, אין לנו מושג מה בתוכנו שייך לנו ומה לא. וגם כאשר אנו "יודעים", תהליך השחרור הוא ארוך ולא פשוט. השינה בתוך האורה שלנו מאפשרת לנו לפחות בלילה להיות מי שאנחנו, ולקום ליום חדש כ"עצמנו".

ההתניות חוגגות במיוחד בזוגיות.

נכון, היה לי קשה כשנפרדנו. רק שלא עלה על דעתי לשים מישהו אחר לפני, או יותר נכון, את ההתניות שלו ושלי לפני החיים האמיתיים הממתינים לי. (פשוט הייתי כבר עייפה מידי. עייפה באמת. מהכל. אשליית השליטה וה"אחריות שלי" על יצירת המציאות הביאו אותי אל הקצה...).

בזכות התהליך המתרחש בתוכי בניסוי, אין בי כלל כעס על הפרידה. המסלול המדוייק שלנו ביחד הביא את כל אחד מאיתנו למה שנכון עבורו.

נכון, היה לי קשה תקופה מסויימת, אך זה לא קשור לדיוק המופלא של החיים. נשמתי ונתתי לעצמי זמן והכל הסתדר כמו פאזל מתוזמן הייטב.

אין לנו שליטה, אבל כנראה שיש לנו מקום של בחירה. (אני מרשה לעצמי להיות בחוסר וודאות לגבי זה). אולי. מקום פנימי, עמוק, זה שאנו לא ממש מודעים אליו, אבל בא ממצולות הנשמה.

"בחרתי", תודה על כל רגע.