בְּלוֹגַּאיָה

גאיה אריאל

הַמְתָנָה היא מָתָנָה...

 

מדהים איך ההומוגניות וההתניות גורמים לנו לחיות הפוך ממי שאנחנו, ואף כל כך להזדהות עם הזהות ה"לא-עצמית" הזו. כל מי שהכיר אותי לפני העיצוב האנושי תאר אותי כמיידית, ספונטנית, קופצת למים מיד, אימפולסיבית. זו אני, מה, לא?!

ברגע ששמעתי על הסמכות הרגשית שלי - מקלעת השמש המוגדרת במפת הגוף שלי - הייתי בשוק. לא כי לא הבנתי... הבנתי מיד. הגוף שלי צעק "תודה" הכי חזק שהוא יכול.

יש לי מיינד שההתמחות שלו זה להסתכל אחורה ולהבין את העבר. ככל שעובר הזמן יותר ויותר דברים מתבהרים, וברור לי שנכנסתי כמעט לכל דבר בחיי מהר מידי, לעיתים מהר בטירוף. יחד עם זאת, היו דברים שרציתי מאד אך לקח להם זמן להתהוות, לא יכולתי לזרז אותם, והם אכן היוו הצלחה עבורי בכל קנה מידה.

מה שמדהים בניסוי שההבנה המנטלית איננה הדבר החשוב. אני שמה לב עם הזמן מה קורה לי בגוף כשמשהו מגיע אלי. נניח - מישהו פונה אלי ורוצה להתחיל תהליך. ברגע הראשון אני מופתעת. ההפתעה היא תחושה פיזית. הגוף נכנס לסוג של מתח.

כשנמצאים באטרף של החיים, ניתן להדחיק את המתח הזה, כי המיינד רוצה את ההזמנה הזאת. אני מתבוננת במתח ונושמת, לא עונה מיידית.

אם הפניה באה במייל, אני קוראת אותו ומניחה לו. אם זו היתה שיחת טלפון, אני מבקשת זמן ושיחזרו אלי תוך יום יומיים. אינני יכולה להכיל דבר ברגעים הראשונים. מדהים! הגוף פשוט בסוג של הלם.

אחר כך,מתחיל תהליך העיכול. יש מצבים שאני פשוט לא מסוגלת "לקבל" החלטה. המיינד מתעסק בזה אבל הגוף לא רוצה להחליט. עדיין חש מתח, אי שקט. ואז, המשפט הענק של ביירון קייטי בא לעזרתי: "ההחלטה מחליטה את עצמה".

מה זה אומר? אם ההזמנה נכונה עבורי, האדם יפנה אלי שוב. אם הסרט הזה מתאים לי הוא יוקרן שוב. אם החבר הזה ממש רוצה לראות אותי, הוא יתקשר שוב. וכן הלאה.

במקרים שיש מועד קבוע לקבלת ההחלטה (דד-ליין) אני פשוט ממתינה עד לרגע האחרון ואם הגוף עוד לא החליט ז"א שהתשובה היא לא.

עבורי אין יותר דחיפות בחיים, פרט להישרדות פיזית מיידית. כמובן שאני עושה "טעויות" מפעם לפעם ואז התחושה יותר ויותר מתחזקת בתוכי ומופנמת בכל התאים שלי.

מתחוור לי עד כמה אני מותנית להחליט ולבצע מיד, ובכלל - עכשיו, עכשיו, עכשיו.

אנשים רגשיים צריכים לקחת את הזמן בכל דבר: לקום ממש לאט בבוקר, רצוי להתפנק הרבה במיטה, לא למהר בהכנות לקראת יציאה מהבית, לקחת את הזמן בכל דבר אפשרי, קטן כגדול.

הדחיינות היא מילת המפתח עבור הרגשיים. גנרטור רגשי צריך להאזין לתגובת הסקרל ואז לתת זמן להתבהרות הגל. כמה זמן? כמה שצריך. שעתיים, שנתיים... כמה שצריך. עד שחולפת העצבנות בגוף.

מניפסטור רגשי צריך להמתין להתבהרות לפני שהוא פועל. בזמן ההמתנה הוא יכול לחשוב על כל האנשים שיושפעו מהאקט שלו ולהכין רשימת יידוע...

פרוג'קטור רגשי מקבל את ההזמנה וממתין לחוש את התשובה שלו. לעיתים, מנסיוני, גם מהות ההזמנה מתבהרת רק אחרי זמן. משהו שנראה כהזמנה ראויה אינו מרגיש "ראוי" כלל לאחר מספר שעות או ימים.

ההבנה המנטלית והרגשית מתרחשת כל הזמן, לאט לאט. זהו תהליך. אך האימון וההפנמה באים רק מתוך ההתנסות. מי שמתנסה זהו הגוף, ולגוף אי אפשר להסביר דברים, רק ההתנסות מלמדת אותו.

הפחד הראשוני שקיים הוא: האם הדברים יחכו לי? ואם אני אפספס?!

שום דבר נכון לא מתפספס. להיפך, הלא-נכונים מתפספסים...

רוב מערכות היחסים בחיי היו תוצאה של אימפולסיביות וחוסר הקשבה לסמכות הרגשית. כמה כאב, סבל ופגיעה היו נמנעים... גם פרוייקטים עסקיים ועניינים כספיים היו נראים אחרת לגמרי.

מזכירה לעצמי שוב ושוב: לאדם רגשי אין אמת ברגע העכשיו! ל ע ו ל ם ! הגל הרגשי המשתנה צובע בצבעים שונים כל רגע ורגע, ומתוך המשקפיים הצבעוניים האלה אנו רואים את העולם.

אם לא נמתין, נקבל החלטות המתוך גובה הגל או שפל הגל, ולמחרת...הכל נראה אחרת. הסמכות הרגשית שומרת עלינו ונותנת לנו עומק ונקודות מבט רבות ומגוונות.

כמובן שאינני בוכה על חלב שקדים שנשפך : -) הכל מדוייק ובזכות כל מה שעברתי קיבלתי לחיי את העיצוב האנושי בלי שאלות מיותרות. קרסתי לתוך הניסוי והייתי מוכנה שהחיים כפי שהיכרתי אותם יתמוטטו. במילא הם נבנו על ידי הלא-עצמי שלי, ומה שאין לו יסודות נכונים לא מחזיק מעמד.

אני לומדת להמתין.

היופי הוא שלכל אדם יש עיצוב מיוחד שלו ובזמן ההמתנה הוא לומד להכיר את יופיו, את המיוחדות שלו. וזו מתנה אמיתית.

במושב האחורי של הלימוזינה יושב רק גביש אישיות אחד. הנסיעה היא רק שלך. לבד.

אז... כדאי שיהיו לך יחסים טובים עם עצמך. ואם מימד הזמן שלך הוא רגשי, ברוך הבא לעולם ללא שעונים...