בְּלוֹגַּאיָה

גאיה אריאל

לא, אין חדשות טובות.

 

ההתבוננות והחיים בלי יוזמות ומעט יציאה החוצה מביאים אותי לתובנה מאד חזקה. בעצם, כל מה שמתרחש בתהליך הזה, הוא התעוררות. ובניגוד לרוח הניו אייג'ית, ההתעוררות הזאת לא מביאה לאופטימיות שהנה נציל את האנושות וכדומה...

האמת - בדיוק ההיפך. לא נציל אותה, היא לא יכולה להינצל, וכל מה שנותר הוא להתבונן בלי להיות שבוי במאטריקס, במיינד הקולקטיבי.

("התהליך"- הכניעה לתוך הטיפוס שאני ומתוכו לאסטרטגיה, ולתהליך קבלת ההחלטות הנובע מהסמכות הפנימית שלי. )

כל עוד העולם שבוי ב"לא עצמי" שלו, ובמילים אחרות - כל עוד המיינד מנהל את ההצגה, ואנשים הולכים אחרי סמכויות חיצוניות: דתות, ממשלות, מורים, קבוצות למינהן וכדומה, אין שינוי ולא יהיה כזה.

 

 

המערכות האלה עומדות בפני קריסה בקנה מידה גדול מאד, זה כבר למעשה קרה אנרגטית בחלק מהמקומות על הכדור. האתגר הוא, שהמערכות מתמוטטות ואין להן תחליף, ומה שנוצר הוא כאוס, שהמיינד יודע לפתור אותו בעזרת הכלים שהוא מכיר: שוב, מערכות "חדשות" שכביכול יובילו אותנו למשהו חדש.

כל עוד האנושות מחפשת סמכות חיצונית היא מובילה את עצמה לאבדון. זה לא רחוק, יש לנו עוד כמה מאות או אלפי שנים, במקרה הטוב. לא חדשות טובות אבל גם לא רעות... פשוט ככה זה.

כשאני מתבוננת ברובו המכריע של העולם שעדיין שבוי כל כך חזק בתוך הדת, וממש אין חשיבות לאיזו מהן, והצורך של האדם לקבור את עצמו יותר ויותר עמוק באדמה, בחרדה מטורפת, בלי לאפשר לכל מיוחדות, יצירתיות או שוני לבצבץ מבעד לרעלות, לצעיפים ולמנהגים הכפייתיים... כשאני רואה את זה, אני מבינה שהמיקוד חייב להיות בהתעוררות.

נולדתי ערה. ההתניות והחברה הצליחו לרוב לטשטש את הראייה שלי, אך תמיד ראיתי. ועכשיו, מה שאני יכולה לעשות זה להיות כאן עבור אחרים שמתעוררים. האפשרות היחידה לעבור את הכאוס הזה הוא להיות ערים, והתדר הזה עשוי לעורר עוד כמה יישויות מסביב. זהו. וזה שווה.

אחרת, חבל על כל רגע.

עבורי תרדמת היא לא אופציה, ומזל שהידע הזה היה על הנתיב שלי.

תודה.

זכיתי לקבל את מה שמתאים לי, והעיצוב שלי מאפשר לי להעביר את זה הלאה למי שהנתיב שלו מוביל אותו לעיצוב האנושי, להתעוררות.

זה חזק כשהאשלייה מתנפצת. ה"כולנו אחד" הזה לא עובד עבור האנושות, וכל עוד אנו בגוף הזה, יש לנו התנהלות מסויימת, ללא כל בחירה. ההשלמה עם זה היא החירות האמיתית. מה שאני כן לוקחת מה"כולנו אחד" הזה, זה שיש לי תפקיד כאן בהצגה הזאת, ואם כבר אני עדיין בגוף, למה לא ללכת על זה עד הסוף.

כל יום שעובר מתוך שבע השנים הראשונות של השחרור מההתניות מוביל אותי אל מי שאני ומאפשר לדרך להתגלות. השינוי שמביאים החיים לפי מי שאנחנו באמת, הוא שינוי עמוק בתדר של האורה שלנו, וכך ניתן לחוות את היופי של "חוק המשיכה" הקוסמי...

כשאני מי שאני באמת, יגיעו אלי הדברים שמתאימים לי לפי מי שנועדתי להיות, לפי הנתיב המיוחד שלי. וכך, בדיוק כך, לכל אחד ואחד שמסיר את כיסוי העיניים...

ולא, לא המיינד מחליט מה נכון לנו. ו"המיגנוט של הקסמים" בחיינו לא נובע ממה שלמדנו בסדנה האחרונה או בזכות הטכניקה הרוחנית ההיא או מהמורה הזו או ... כי אין לנו מושג מה נכון, ולא יהיה לנו לעולם!

רק נחוש יותר ויותר מכוונים ומתיישרים עם הנתיב שלנו. וכל זה מעבר למילים. וכמו שרא אומר, זו לא יכולה להיות התעוררות קבוצתית, אלא רק מאחד לאחד.

למה? כי המיינד חזק בשליטתו.

הייחודיות מבצבצת לאיטה ומתעוררת... לא בקהלי ענק, לא בצעקות מעל במות. בדיוק לא ככה. מאחד לאחד.

המיוחדות שלך נמצאת בתוכך.

רוצה להתקלף?