בְּלוֹגַּאיָה

גאיה אריאל

מסקנות מהמפץ הגדול

 

איך מגיעים למקום שמוכנים לוותר על הכל? על כל התיאוריות, על מה שכולם חושבים, על מה ש"ידוע", על מה שהחזיק אותנו שנים באמונה ועזר לנו לצוף מעל מי הביצה הטובענית הנקראת חיים?

האמת - אין באמת וויתור, כי מי שמחזיק בדיעות הוא המיינד והוא לא מוותר כל כך מהר. השינוי הראשון הוא שמשהו בפנים מתעורר ומוכן להתנסות במשהו שנוגד את המיינד... את מה שהורגלנו לחשוב, להיות, לעשות.

ההתנסות באסטרטגיה, שזהו השלב הראשון בניסוי, היא המאתגרת ביותר. היא מאתגרת לא כי היא לא מרגישה נכון - עבורי היא הרגישה מהרגע הראשון נכונה ביותר. אבל ההתניות לנהוג אחרת הן חזקות בעוצמתן ולא מרפות בקלות. זהו הקושי.

וברגעים הקשים, ויש רבים כאלה, המיינד מושך חזק לכיוון שלו. כן, צריך להתמסר, צריך אומץ. ולכן, העיתוי בו אדם מגיע לניסוי הוא משמעותי ביותר.

 

אז למה בעצם להתחיל?

 

נניח שאני לא מרוצה בחיים כי לא השגתי את מה שאני רוצה. ונניח שאני מתכוונת "לעשות" משהו בנידון. העולם העכשווי מציע לי אינסוף אפשרויות לשיפור עצמי.

הנחת היסוד היא שאני אחראית לרצונות שלי, ומכאן להגשמתם. ואם משהו לא מצליח לי אז צריך לשפר אותי, כדי שאנסה שוב. תעשיית הקואוצ'ינג והניו אייג' עושה מהתיאור הפשטני הזה מליונים!

נניח שאני משיגה את מה שאני רוצה. ואחרי שהשגתי, אני מרגישה ריקנות, תסכול או מרירות. אולי הגוף שלי חולה או מערכות היחסים שלי לא זורמות או כל דבר אחר.

ואז עולות השאלות: מה לא בסדר? הרי זה בדיוק מה שרציתי, מדוע זה לא מספק אותי? מדוע החיים לא זורמים כמו שחשבתי שהם יזרמו אחרי שהגשמתי את שאיפותיי?

כאן יש כמה אפשרויות. האחת, להתנחם בכך שהחיים קשים, שאין מושלמות, שככה זה. לטמון את הראש עמוק יותר בחדשות, בתוכניות הריאליטי או בהתמכרויות מסוג אחר.

אפשרות נוספת היא לפנות לעזרה כדי לראות איך לתקן את המצב הקיים ולהפוך אותו למושלם: שוב, שיטות שיפור עצמי.

אפשר גם לזרוק הכל ולהתחיל מההתחלה - להתאמץ יותר הפעם. אולי ללכת ללמוד איך "לִרְצוֹת" נכון. לקבל הדרכה מבחוץ של "מה נכון לי לרצות?"

כל השיטות, האפשרויות והדרכים באות מתוך הנחה שיש לנו שליטה על החיים שלנו, ש"אנחנו" יודעים.

אצלי, המפץ הגדול התרחש כשפתאום הבנתי, שאין לי מושג מה אני באמת רוצה, ושאיש מבחוץ לא יכול להראות לי את הדרך, ויותר מכך - והכי חשוב: למיינד שלי, אין מושג ירוק מה נכון עבורי! או במילים אחרות, שכל כך לא פשוט לקבל אותן -

אין לי שליטה. אני לא יודעת.

המסקנות שלי מהמפץ הגדול:

- "רצון" כפי שאנו מכירים אותו הוא חסר משמעות לחלוטין.

- למיינד שיושב לי בתוך הראש (שהזדהייתי עמו) אין מושג מי אני, מה נכון עבורי, ואיך להגיע לשם.

- אינני יכולה לאמץ תיאוריה או דרך על סמך החלטה של המיינד שלי או סמכות חיצונית כלשהיא.

- חייבות להיות הוראות הפעלה עבורי כי היקום מופלא ומי שברא אותי בוודאי יצר הוראות שכאלה.

- הוראות ההפעלה הן לא משהו שמאמינים בו או מתפלספים עליו. מתנסים! ויש תנאים לניסוי. כמו במעבדה, ניסויים נערכים בתנאים מסויימים כדי למנוע הפרעות. ומתנסים מספיק זמן כדי לראות את ההבדל ולהבחין אם זה "עובד" עבורי או לו. וכמו המדענים האלה שהולכים עד הסוף נגד כל הסיכויים... גם בניסוי הזה,האומץ הגדול הוא לשחות נגד הזרם, לצאת מהעדר, להסכים להיות שונה.

ואז...

...מתגלגלים במאורת הארנב...

 

וכן, הנפילה כואבת. מאתגרת, מעצבנת, מפחידה.

 

ותוך כדי הנפילה

 

נושרות כמה אמונות,

מתקלפות כמה התניות,

המוח מזדעזע (זעזוע מוח)

ואז

נוחתים בעולם מושגים שונה...

 

אֶרֶץ הַפְּלָאוֹת?

 

 

אשאיר אתכם עם הסקרנות או הבְּעָתָה, או שניהם...