בְּלוֹגַּאיָה

גאיה אריאל

26.6.2019

עוֹבֶרֶת דֶּרֶךְ הַמַּרְאָה

Trough the looking glass

מניפסטור!

אִגוֹ-סְפְּלֶנִיק מניפסטור. 3/5, קְרוֹס-אוֹף-דֶה-אַנְאֶקְסְפֶּקְטֶד (Cross-of Unexpected)

OMG!

ו.... לא בניסוי של העיצוב האנושי. (טוב, לא במודע ;-) אני בסביבה, לא?)

על זה נאמר: מָה עוֹד אֶפְשָׁרִי?

 

ידעתי ש'התוכנית' הולכת לשחק איתי השנה... במפת-חזרת-השמש שלי מופיעים ערוץ המוטציה וערוץ הָאֲרָעִיּוֹת - שידו בכל ויד כל בו... וואו. אכן, לונה פארק במיטבו.

אז ישבתי כמה שנים טובות במנזר, אח"כ התנפצו כל הפנטזיות שלי על הסול-מייט, היוּנִיקוֹרְנִים ואבק הכוכבים שיומטר עלי בחתונתי הקוסמית...

וכפרס על זה ששרדתי את כל אלה, הנה התוצאה: קַבְּלִי, לַפַּרְצוּף!

נכון, עבורי, אם בכלל להיות בקשר אינטימי "זוגי", סָקְרַל מוגדר לא ממש יכול להיות מעורב שם, אז, אכן, זו התקדמות. ונכון שעם עיצוב חזק כמו שלי, נון-סָקְרַל אוורירי גם לא ממש יכול להתחבר. אז אולי הפְּרוֹגְרָם בכל זאת יודעת מה אני צריכה לשלב הזה של המסע שלי...

וכך קרה, שיצאתי מהבית (משהו ממש לא רגיל ולא אופייני לי), לאירוע שהוזמנתי אליו. ומרוב ביישנותי, כַּיָּאֶה לַעֲשֶׂרֶת קַוֵּי הַשְּׁתַּיִם שלי, התחבאתי מאחורי חברתי-הטובה-המניפסטורית, והרגשתי בטוחה ומוגנת מפני העולם שבחוץ.

אז כדי לפרוץ חומות כאלה, מוכרחים מניפסטור. מניפסטור עם כוח רצון ועוצמה לחדור דרך כל המחסומים שהיו אמורים לשמור עלי.

ואכן, הכי בלתי-צפוי-שאפשר, הכי היתקלות, הכי בּוּם-טְרַח.

 

ובמסע ההרפתקאות הזה, או יותר מדויק יהיה לכנותו "הישרדות", אני עוברת סדנת מודעות הכי דחוסה ואינטנסיבית שיכולתי לבקש. (ביקשתי?)

טוב, לא שואלים אותי בכל מקרה, אז הנה, העוצמה הפנימית שהתחזקה מאד בשמונה השנים האחרונות, מַרְאָה את עצמה שוב ושוב וגם עומדת במבחנים לא פשוטים. ותמיד, תמיד התשובה, התרופה או הפתרון (אם צריך משהו מהם) יהיו: אַסְטְרָטֶגְיָה, סַמְכוּת פְּנִימִית, שֵׁנָה לְבַד.

השילוש הקדוש הזה מעצים, שומר, מרגיע, ובעיקר... מאפשר לשטויות של המיינד להישאר במישור המנטלי, ולגוף לחיות את החיים הנכונים לו, כרגע. אין משהו אחר חוץ מאשר הרגע הזה.

והמיינד, בדיוק בַּמָּקוֹם הזה אינו יכול לשהות. אַבְּסוּרְדּ, הָא?!

המחשבות, הדעות, ההתניות הקולקטיביות, ההתניות ה"אישיות" (לא שבאמת יש כאלה), הרעיונות, האמונות, הדפוסים, הרצונות, החלומות, התורות... כל אלה קיימים להן בִּמְלוֹא הֲדָרָם במישור המנטלי. והחיים, הַפְלֵא וָפֶלֶא, מתרחשים במישור אחר. ואכן... עולמות אלה מתנגשים זה בזה...

ולא שאין למיינד תפקיד. יש ויש. תפקידו של המיינד הוא לשעשע, לעורר השראה, לשתף ולחלוק את מה שהוא רואה, חושב, מעבד.

אבל לא לנהל לנו את החיים. וגם לא לנהל לאחרים את החיים.

החיים, מתנהלים להם בעצמם, ללא הדרכה, באופן מושלם, מדויק ומרתק להפליא. לא יאומן, הא?

יש חיים מעבר למיינד, או יותר נכון, המיינד הוא רק רובד צר מאד של החיים. אם נשאיר אותו במקומו נוכל לחוות רבדים אחרים, שאין לו כניסה אליהם.

לונה פארק אמיתי.

ובינתיים, להסתכל על המיינד מהצד זה סרט. טלנובלה. ובטלנובלה יש כל הזמן דרמות, אקשן, אין רגע דל. נכון שאי אפשר לכבות אותו, אך בהחלט ניתן ללמוד להנמיך את עוצמת הקול, ואולי לְרַוֵּחַ בין פרק לפרק ;-)

וכן, החיים הם אכן מסע בלתי צפוי, אַנְאֶקְסְפֶּקְטֶד לגמרי. אנחנו חלק ממַאֲרָג, לכל אחד מאיתנו תפקיד בתמונה הגדולה, והכל מתרחש בעיתוי המושלם ובדרך המדויקת. אנחנו רק יכולים, כרגיל, לְהִתְרַוֵּחַ במושב האחורי ולהתבונן בנוף הנשקף מחלון החללית שלנו.

ובנוף הזה מופיעים להם חייזרים... כמונו... נשקפים מחלונות החלליות שלהם. החיבורים והמפגשים מיוחדים, בלתי צפויים ולעיתים מאד שונים ממה שדמיינו לעצמנו, או "זִמַּנּוּ" (ליוצרי המציאות שביננו).

אז בינתיים, לומדת עולמות שונים, מושגים שונים, היבטים שונים, ומעכלת. לאט לאט אבל בטוח, הַמַּרְאָה משקפת ומצביעה על מה שאצלי זקוק להתייחסות.

הארנב הלבן ממשיך לְתַזְתֵּז אותי... מֵאֶרֶץ הַפְּלָאוֹת, עָבַרְתִּי לְאֶרֶץ הַמַּרְאָה.

והמציאות באֶרֶץ הַמַּרְאָה, כמובן עולה על כל דמיון ;-)

 

 

19.6.2019

סוֹלְ-מֵייט? חלק 3 (לחלקים הקודמים יש לגלול מטה ❤)

 

אז איפה היינו?

מממ... נכון. שחרור הפנטזיה.

(וכאן אני מצטטת מתוך הִתנַפְּצוּת, שכתבתי באוקטובר 2018:)

"הפנטזיה הזו, שכבר הוכיחה עצמה כשקרית, כבלון נפוח על סף התפוצצות, כהתניה קולקטיבית המתפרקת מאליה (כיוון שאינה תואמת את המבנה שלנו כבני אנוש מִתְעוֹרְרִים וּ"מִתְאוֹרְרִים"), הפנטזיה הזו שכבר הייתי בטוחה שהתמוגגה לה ונמסה אף היא לתוך ים הנוטרינו האינסופי...

אז זהו, שלא. היא התעוררה.

אבל היא, הפנטזיה הזו, היא רק סיפור כיסוי ל"גוף-הכאב" - ההתניות, התוכנות, מערכת האמונות וכל הסלט המאד מאד פיקנטי הזה - הלא-עצמי שלנו...

וכשהתחושה הזו שהנה, הנה, האושר הגדול הגיע, החצי השני, הסול-מייט שלי מצא אותי... כשהתחושה הזו השתלטה עלי... אאוצ', כמה זה כאב כשהתברר שאי אפשר להכניס את היחסים האלה למגירה שכתוב עליה: "זוגיות-מושלמת-העונה-על-הכל-ורצים-ביחד-לשקיעה-Forever-and-ever".

מצאתי את עצמי דוחפת בכוח את היחסים האלה למגירה הזו, והם נמעכים קצת אבל מיד קופצים בחזרה, ולא רק שהם נשפכים על הרצפה, הם גם מקבלים בכל רגע צורה אחרת בלתי צפויה וממש בלתי ניתנת לשליטה! אוףףף...

לקח לי שנה שלמה לקלוט שהמגירה אינה שימושית!

אז מה עושים?

ניסיתי לתקן את היחסים, לשנות אותם, לשפר אותי, לשפר אותו, להקטין, להרחיב, לקטלג לשחרר, לסיים, להתחיל, לקרוע, לתפור............. אאאאאאאאאאאאאההההההההההההההההה

זה היה אינטנסיבי וכואב עד מאד. (בכל זאת, נערת גומי אני לא, וכל המניפולציות האלה ממש כואבות ומסתבר שהן חסרות תוחלת...)

צללתי לעומקי הייאוש. גוף הכאב שלי על כל היבטיו התנפח עוד ועוד ודרש הזנה. והזנתי אותו. ממש. לקחתי אותו אפילו לטיפול...

התייחסתי אליו בשיא הרצינות, ממש כפי שהאמנתי שנכון לעשות, וברור, הרי... אין דרך אחרת, כאילו דא?!

ומולי, גם אותו סול-מייט שלי (כן, האיש המהמם הזה הוא אכן אחי התאום הקוסמי - ללא ספק...) עבר רכבת הרים משלו. גוף הכאב שלו, אף הוא השתולל ודחף אותו לאינסוף "תהליכים"...

מה אומר ומה אגיד - משחקי הכס הם כאין וכאפס לעומת תוכנית הריאליטי שיצרו עבורנו התוכנות וההתניות שלנו.

עד ש... קלטתי.

קלטתי שכל התובנות וההבנות וההארות והאסימונים שכבר היו בתוכי אודות האִי-אֶפְשָׁרִיוּת של הפנטזיה הזו, הם ממש ממש נכונים, אמיתיים, מציאותיים ובטח הרבה פחות הזויים ממנה.

ושחררתי... ז"א, משהו השתחרר, אינני יודעת איך. זה פשוט התרחש.

"אז... מה זה אומר?" ברור, אני שומעת את השאלה.

וגם את זאת: "מה זאת אומרת אִי-אֶפְשָׁרִיוּת? מה, זוגיות כאילו, זה לא אפשרי? "

בואו נחזור רגע להתחלה.

כשנכנסתי לניסוי של העיצוב האנושי - ההמתנה, השינה לבד והכבוד שהלך ונבנה לתהליך קבלת ההחלטות שלי, כל אלה יצרו אצלי הבנה עמוקה, שבכל קשר שאני נמצאת בו, ללא קשר מה טיבו, המטרה היא לשמור על הייחודיות שלי, על מי שאני ולא להיעלם בערימת ההתניות שוב.

זה כמובן תהליך של התנקות אשר אורך זמן, אך ניתן לחוש את השינוי מתרחש והולך, והתחושה היא נפלאה. לקח לי זמן לראות עד כמה הייתי מותנית. חלק מההתניות מחביאות עצמן והמיינד הוא אלוף הסיפורים, התירוצים וההצדקות.

אבל למזלנו, הוראות ההפעלה פשוטות וברורות, ואני, כמובן, מילאתי אותן באדיקות ;-)

כך שלמעשה, כשאנחנו פוגשים את האחר מתוך הכבוד הבלתי מתפשר לעיצוב שלנו, והאחר הזה נכון לנו ברגע זה של המסע, נוצר חיבור ייחודי ביננו.

החיבור הזה נותן לנו את מה שהוא נותן. לא יותר ולא פחות. כל אחד מאיתנו חווה את ה'ביחד' מתוך העיצוב שלו, באופן הנכון לו, וביחד אנחנו עוברים התנסויות ייחודיות לקשר ביננו. יחסים שכאלה אי אפשר להכניס לתבנית.

אי אפשר. כל חיבור בין שני אנשים הוא יחיד ומיוחד. כל אדם שאני נפגשת איתו מביא משהו מסוים לחוויה המשותפת וכמובן גם ההיפך.

קיים החיבור המסוים שלי עם X, החיבור המסוים שלי עם Y וכדומה... לכל חיבור כזה יש מקצב, תדר, זרימה, אנרגיה, הגשמה ומתנות משלו. ישנם חיבורים מופלאים, מעשירים, מרגשים, מעצימים, תומכים... כל חיבור הוא מה שהוא...

והרעיון שבחיבור אחד יהיה כל מה שאנו רוצים או יכולים לחוות עם אדם אחר, הוא פנטזיה חסרת כל קשר למציאות. ממש ממש ככה.

כל האג'נדות שיש לנו במפגש עם האחר, כל רשימות המכולת, התכנונים, הנוסחאות והציפיות, כן, בעיקר הציפיות... כל אלה מפריעים לנו לחוות את המתנה הייחודית של כל קשר.

המתכונת המסורתית של הריצה לשקיעה יד ביד היא אשליה. למעשה, כל 'מתכונת', נוסחה, היא אשליה. המוכנות להשתחרר מכל התוכנות והנוסחאות ופשוט לקבל את מה שמגיע ונכון לנו בכל קשר, היא הקסם האמיתי.

הישיבה במושב האחורי מביאה אלינו בדיוק את מה שנכון לנו בכל רגע נתון. המכניקה של מערכת היחסים היא אבסולוטית. מה שקיים בה הוא מה שנחווה ביחד. מה שלא קיים... נחווה בקשר אחר.

אין שום סיבה למנוע מעצמנו או מהאחר לחוות את מגוון החוויות והמתנות שיש לחיים האלה לתת לנו. מה שנכון לנו מגיע אלינו.

כשאנו נצמדים לסיפור שאדם אחד אמור ויכול להתאים לכל תחומי העניין שלנו, לאהוב את המוזיקה שאנו אוהבים, את האוכל, את תאוות הטיולים/ריקודים/לימודים/ושאר הירקות והתחביבים שלנו, אז באמת נפלנו על הראש...

ועוד לכל זה תוסיפו משיכה מינית נפלאה ותשוקה אינסופית... לא הגזמנו???

הסיפור הזה נוגד את המכניקה. ומכניקה אינה אישית; בלנדר תמיד יהיה בלנדר, מיחם תמיד יישאר מיחם. לפנטז על המיחם שהוא יכול להכין שייקים עסיסיים, אם רק ילך לסדנה זו או אחרת או לטיפול זוגי, זה חסר תוחלת. נכון? אז ככה זה גם עם בני האנוש... "

* * *

כל אדם המופיע בחיינו הוא השתקפות של חלק בתוכנו. לעיתים הוא מוציא לאור משהו שחבוי או שלא מוצא ביטוי, לעיתים הוא שיקוף של דפוסים שצריכים לעלות על פני השטח, יש אינספור אפשרויות ואינספור השתקפויות. זה הכל אנחנו. 

מערכות יחסים הן מבוך של מראות, וככל שנסכים לראות את ההשתקפות, כך המסע הפנימי שלנו יהיה  יותר ויותר עשיר...

היום, צנחה לחיי מערכת יחסים "זוגית" חדשה. כן, זה קרה מאד במפתיע, אחרי ששחררתי גם את ההזדקקות הזו שהייתה בתוכי. אולי אפילו לא נכון לאמר שחררתי, זה פשוט קרה. הותשתי מ"לִרְצוֹת"... 

וכשלפתע מצאתי את עצמי ביחסים חדשים, כל מה שהבנתי, כל ההארות האלה, וואו, כל כך מדויקות ומאירות את דרכי, ולעיתים כל כך מאתגרות. כן, ההשתקפויות לעיתים מנצנצות ולעיתים מבהילות! הדפוסים שרוצים לצאת ולהשתחרר מראים עצמם לְלֹא רַחֵם...

הישן והחדש מנענעים אותי בין כאוס לסדר, בדיוק כמו מהות המוּטַצְיָה: כְּשֶׁהֶחָדָשׁ חוֹדֵר דֶּרֶךְ מִגְבָּלוֹת הַיָּשָׁן, זוֹ מוּטַצְיָה, וְזוֹ מְטַלְטֶלֶת אוֹתָנוּ וּמְבִיאָה הַרְבֵּה קְשָׁיִים בַּהַתְחָלוֹת...

למזלי אני עֵרָה רוב הזמן, וכשאני נרדמת או מְנַמְנֶמֶת, יש לי סוֹל-מייט-יוּנִיקוֹרְן אחד מהמם, שחי בערבות השלג מעבר לאוקיאנוס, שמעורר אותי ומזכיר לי את חוקי המשחק הזה שנקרא "מאיה"...

להתראות בקרוב בארץ הפלאות,

ב א ה ב ה   ע צ מ י ת,

אני :-)

 

15.6.2019

יְחִי הַבְּהִירוּת.

"כל דבר בחיים הוא אודות קבלת החלטות.

כל רגע, כל כיוון, הכל אודות החיים שלכם; הגיאומטריה שלהם, המצוינות שלהם, הפוטנציאל שלהם - חומרית, רוחנית או בכל היבט אחר...

הכל חוזר לאותו מכנה משותף - כיצד אתם מקבלים את החלטותיכם?

ברגע שאתם מתחילים להקשיב לתהליך קבלת ההחלטות הנובע מהעיצוב שלכם, זהו הרגע בו מתחיל תהליך ההיערכות מחדש - אתם מתיישרים אל הפרקטל שלכם, אל הנתיב המדויק לכם, אל הגיאומטריה הנכונה לכם.

בדרך הזו, ורק בדרך הזו, תקבלו את מה שנמצא כאן עבורכם."

רא אורו הו.

 

אַסְטְרָטֶגְיָה וְסַמְכוּת פְּנִימִית.

אינסוף פעמים, אינסוף חזרות, אינסוף דגשים על שני הערכים האלה. ולא, זה לא סלוגן שיווקי ריק מתוכן. עבורי זוהי אמת שמוכיחה את עצמה שוב ושוב, ורק הולכת ומתייצבת בחַיַּי, ובחַיֵּי הסובבים אותי שמאמצים אותה והולכים בעקבותיה.

והנה אני, שכל כך מחוברת לחיים לפי העיצוב שלי, וידועה בקרב קהילתי המקיפה אותי כקיצונית, "רָא-דִיקָלִית", מוצאת את עצמי עומדת מול החלטה מרתקת במיוחד...

לפני מספר חודשים הוזמנתי לתרום את חלקי בפסטיבל העיצוב האנושי ברומניה. ההזמנה ריגשה אותי ועוררה בי הסתייגות בו זמנית. כמובן שלא יכולתי לתת תשובה מידית, ולכן נתתי לזמן ולגל הרגשי לעשות את שלהם.

בן זוגי הציע להצטרף אלי להרפתקה הזו, ובהיותו מניפסטור לא חשב פעמיים, הזמין כרטיסי טיסה והנה, התהליך מונע.

אך בתוכי עדיין לא הייתה בהירות. העצבנות הרגשית בבטן הייתה שם ולא הרפתה. היו לי שיחות עם מארגן הפסטיבל, הוזמנתי שוב ושוב, הרגשתי שאני מזוהה ומוכרת, אך הבהירות ממני והלאה.

וככל שהמועד התקרב, הרגשתי את העצבנות בגוף, ואילו המיינד מסביר לי בדרכו הרהוטה והמניפולטיבית, כמה נכונה לי הנסיעה. סיפורים נפלאים על חשיבות הנוכחות שלי שם וכל הסיבות והמשמעויות וכל הבְּלָה-בְּלָה-בְּלָה האפשרי.

ואז... ממש בדקה התשעים, התבררו כמה דברים כביכול "מִשְׁנִיִּים", ששפכו אור על התמונה והִבְהִירוּ לי אותה לחלוטין... אותה, וגם את סַמְכוּתִי הַפְּנִימִית.

הגוף ידע שזה לא נכון לי. נְקֻדָּה.

כל הזמן הזה, ההכנות, המחשבות, ההתלבטויות, השיחות עם החברים הקרובים... כל אלה יכלו פשוט לא להתרחש, לא היה להם משקל בהחלטה. הגוף, הַסַּמְכוּת הַפְּנִימִית שלי ידעה. הייתה בהירות, רק המיינד לא רצה להיכנע לה.

בכל פעם שהנושא עלה, הגל הרגשי יצר תחושה של התרגשות, אבל הידיעה הפנימית הייתה שם: זה לא נכון לך. בלי קשר לנִפְלָאוּת האירוע וחשיבותו לקהילת העיצוב האנושי ועוד...

אז אני נשארת כאן. ויש לי שבוע חופש. והגוף, שאפילו חלה ביומיים האחרונים, יוכל להחלים, ועוד שיעור חשוב ביותר זכיתי ללמוד ולחוות.

החלק היפה ביותר היה, ששיתפתי כמה מחבריי הקרובים בהתלבטויות הסופיות, וכולם הגיעו לעיצוב האנושי דרכי כמובן, ושנים סופגים את "הרָא-דִיקָלִיוּת" שלי... והם שיקפו לי באומץ את מה שהייתי צריכה לשמוע.

כולם ראו מה נכון עבורי, ואמרו לי, בלי לְיָפּוֹת דבר, בלי להתבלבל. וזו הייתה המַתָּנָה הגדולה ביותר של ההתנסות הזו!

תודה לכם אֲהוּבַי, שִׂחַקְתֶּם אותה ;-)

תודה על ההזמנה להגיע ולתרום בפסטיבל. השנה ההזמנה לא הייתה נכונה לי. אולי בשנה הבאה, מי יודע?

אני, כרגיל, ממשיכה את המסע במאורת הארנב, ואין לי מושג מה יביא עמו... ;-)

9.6.2019 

סוֹלְ-מֵייט? חלק 2  (לחלק הראשון יש לגלול מטה ❤)

 

היוניקורן התעופף לתוך החדר הווירטואלי שלי...

 

רוב האנשים שאני פוגשת, מגיעים אלי דרך המפגשים בקליניקה שלי, הן המוחשית והן הווירטואלית. היוניקורן חי בערבות השלג מעבר לאוקיאנוס, לכן נפגשנו און ליין.

החיבור היה מִיָּדִי, הייתה אנרגיה שאי אפשר להסבירה. אנרגיה של אחוות אחים, חיבור עתיק, תחושה של בית.

נפגשנו לקריאת המפה, המשכנו לקורס אישי והקשר נרקם לו והתהדק והפך לחברות עמוקה ומלאת השראה. בפעם הראשונה פגשתי אדם ממין זכר (סליחה, יוניקורן) שכל כך הבנו זה את זה, ברמות מאד מאד עמוקות. וכמובן, איך לא, זיהינו זה את זה כ"סוֹלְ-מֵייטס" (חֲבֵרוּת-נשמה). ואכן, אין הגדרה יותר מדויקת מזה עבורנו.

הרגשנו כמו תאומים סיאמיים שהופרדו על מנת להתחבר שוב, ולצלול יחד למסע תודעתי. ואיך אפשר לא להשליך על חיבור שכזה את פנטזיית-הזוגיות-האולטימטיבית?

אז השלכתי! ועוד איך!

היוניקורן, מִצִּדּוֹ (השני של האוקיאנוס), ניסה לאמר לי בדרכו, פעמים רבות, שהוא אכן אחי התאום, וכזה כנראה יישאר לעולמי-עד, אבל... זוגיות?! כנראה ש...ל...

אבל מי שמע? בטח שלא אני. כשאני חֵרֶשֶׁת אני חֵרֶשֶׁת. עד הסוף.

בניתי ציור יפהפה של מעוף משותף אל עבר השקיעה...

רציתי להיפגש בפיזי. כל כך רציתי. הִמְתַּנְתִּי ממש חזק, כל כך חזק שבסוף לא הייתה ברירה אלא להזמין אותי ;-)

התרגשות גדולה! והנה אני נוסעת אל חציו האחר של הכדור הכחול. ואכן, המפגש היה מרגש, מופלא, מעצים, מצחיק, באמת... מפגש נשמות קוסמי.

המפגש של הפנטזיה שלי עם המציאות, לעומת זאת, היה קשה. קשה מאד אפילו. אכן עומד מולי היוניקורן אשר נשמתו כרוכה בשלי, אכן, אנו אח ואחות. הפרדוקס הוא, שזה אכן קשר כל כך מיוחד וקסום, אז מדוע אני מתעקשת להתאכזב ממנו?

אהההה! כאן בדיוק לב העניין.

אכזבה, ראשיתה בציפיות. וציפיות, מי שעדיין לא יודע, הן רק לכריות... ולבטח אין להן קשר למציאות.

לשמחתי הרבה, החיים חכמים, מדויקים ומופלאים, וכוונתם היא רק לתת לי בדיוק את מה שאני צריכה, כדי לקפוץ למדרגה הבאה. (אך כמובן, כשמתקרבים מאד למדרגה הבאה, היא נחווית כקיר... יש צורך להגיע לשלב שבו מרימים את הראש בייאוש כדי לקחת אוויר, ואז ניתן לראות שהקיר הוא למעשה חלק מהמדרגה...)

ומה שהייתי צריכה היה, כמובן, לשחרר את הפנטזיה. לא רק לגבי מערכת היחסים המסוימת ההיא, אלא בכלל. אך אינני יכולה לשחרר משהו שלא לקחתי עליו בעלות. אם משהו אינו "שלי", איך אשחרר אותו?

במשך השנים, תוך התבוננות ותהליכים אינספור, הבנתי הרבה דברים עמוקים על יחסים, אינטימיות, חופש, אהבה עצמית וכדומה, אבל לא באמת יכולתי להתמסר לאינטימיות, כדי שאוכל 'לבחון' את הקונספטים האלה על 'רטוב'. מערכות היחסים שלי לפני הניסוי העיצוב האנושי לא היוו כר אמיתי לאינטימיות, כיוון שאני עצמי לא הייתי שם בנוכחות ראויה... במקומי כיכב בהן 'גוף-הכאב' שלי במלוא הדרו.

הניסוי של העיצוב האנושי עשה את שלו. ההתנקות, התובנות, התחזקותה של הסמכות הפנימית שלי... כל אלה, יחד עם החיבור היפה והאותנטי הזה עם אחי-הנשמתי, העלו על פני השטח דפוסים, התניות ותפיסות שעדיין אחזתי בהם, מסתבר...

ולכן, יכול היה להתחיל תהליך שחרור אמיתי.

 

הֶמְשֵׁךְ יָבוֹא...

5.6.2019

סוֹלְ-מֵייט? פרק 1

 

שמונה שנים אני בהתנסות של העיצוב האנושי.

'הניסוי' שלי התחיל בבת אחת - קרסתי לתוכו. הידע המועט מתוך העיצוב האנושי שנחשף בפני ברגע ההוא, הראשון, היה כל כך מדויק עבורי, וכל תאי גופי הדהדו עמו. לא היו סימני שאלה, הייתה כמיהה להתנסות ולבדוק.

ידעתי בתוך תוכי שאני עולה על חללית חדשה שיוצאת למסע בין גלקטי מסתורי ולא ידוע, שהרגיש נכון. והתחושה הזו לֻוְּותָה בידיעה שאשאר במסע הזה לבד. בן זוגי דאז "בחר" להישאר בתחנת השיגור.

"בחירה" היא נושא מעניין ושנוי מאד במחלוקת, ומאז העיצוב האנושי אני רואה יותר ויותר שהיא לא ממש קיימת. העיתוי שלי לקפיצה הקוואנטית שלי הגיע, בן זוגי לא היה על הנתיב הזה עִמִּי, וזהו. זה לא אישי.

כמובן שאז לא חוויתי זאת כך. חודשים עברו עד שהכאב והגעגוע שככו, ושנה שנתיים עברו עד שיכולתי לראות את התמונה הגדולה, לראות עד כמה הכל מדויק, ואפילו לטובתי, אבל גם זה באופן לא אישי ;-)

יש תוכנית גדולה והיא מתרחשת, ואנחנו פשוט חלק ממנה. וככל שאני נכנעת, מרפה, מתרווחת במושב האחורי, כך הקסם של המארג הקוסמי ושלל היבטיו מתגלים בפני.

נשארתי לבד. חזרתי לביתה של אמי וקרסתי מעייפות תהומית. עייפות פיזית, רגשית ואנרגטית, תוצאה של חיים בהם לא כיבדתי את העיצוב שלי. התנהלות לא נכונה שהשאירה חותם של כאב, תחושת ריקנות וחוסר הגשמה. שמחתי שמצאתי לי מנזר להסתתר בו, להתעטף בַּלְבַדּוּת שאני כל כך אוהבת, ששומרת עלי. ללמוד, להיות בשקט ולהתנסות בהוראות ההפעלה שלי, לחיות את העיצוב שלי.

כפרוג'קטורית 2/4 עם תהליך קבלת החלטות רגשי, היו לי שיעורי המתנה ארוכים ומלמדים. להמתין להזמנה... מה זה? מנין יגיעו הזמנות? ונגיד שכבר תגיע אחת שכזו, עכשיו להמתין לבהירות רגשית? מה זה לעזאזל בהירות רגשית?!

וכך נקפו הימים... לומדת, חוקרת, מתנסה, תוהה, עולה ויורדת על הגל הרגשי ורוב הזמן לבד...

היה לי מאד נוח לא להתמודד עם מערכות יחסים. אני זוכרת שמריאן וויניגר, מורתי המופלאה בתחילת דרכי בניסוי, אמרה לי ש'הקריירה' שלי בעיצוב האנושי תתחיל מהר יחסית, אבל לזוגיות ייקח הרבה יותר זמן להגיע. האינטואיציה שלה הייתה נכונה.

סיימתי את הכשרת האנליסטים כשהייתי כשלוש וחצי שנים בניסוי, נקודת השינוי המהותית הראשונה, והמסע המקצועי שלי התחיל לנסוק. רגשית ואנרגטית הייתי כולי שקועה ומושקעת בו, בהנאה, בשקידה ובהצלחה.

הספירלה המשיכה לעלות ולהפגיש אותי עם עוד ועוד עומקים ורבדים של הניסוי שלי, ומערכות היחסים שלי היו בעיקר עם חברים ספורים למסע, תלמידים ומטופלים. החומות הגבוהות של הנזירה-שאני לא התערערו לרגע. היו כמה ניסיונות, היו כמה ידידויות. אבל החומות נשארו איתנות.

חמש שנים. חמש שנים של צלילה פנימה, התבוננות, חקירה ולמידה. חמש שנים של לְבַדּוּת נעימה ובטוחה. פנטזתי על התאום הנשמתי שלי שאולי קיים ויגיע, ויצטרף למסע הבין-גלקטי שלי. פנטזיה זו דרך מצוינת להישאר מוגנת, בטוחה, רגועה. הידיעה שאין ביכולתי "ליזום", "להניע", לחפש, היוותה עוד שכבת הגנה.

ואז...

 

...הֶמְשֵׁךְ יָבוֹא

 

4.6.2019

העיצוב האנושי הוא מכניקה. מכניקה היא לא אישית.

כשאנחנו חווים אותה דרך פרשנות אישית, המיינד שלנו מתעתע בנו ויוצר מסך אשלייה, שלא מאפשר לראות את הדברים באופן "ניטרלי".

אחת התופעות המדהימות היא קווי ה-3 בעיצוב...  במפה שלי יש רק שלושה קווי 3. "רק": צמתי-הירח הלא מודעים, והירח המודע, שהוא חלק מערוץ הסמכות שלי.

שלושת המוסקטרים האלה מזמנים לחיי היתקלויות, התרסקויות, נפילות וקימות, וכמובן: "קשרים נוצרים וניתקים". כל אלה מופיעים גם בצורת אנשים עם קווי 3 בפרופיל, מכל הסוגים ;-)

ובתוך כל בליל ה'שָׁלוֹשִׁים' האלה, הגיח לחיי גם בן זוגי, מניפסטור ספליני 3/5. טוב, ברור, למה לא 🙆‍♀️🤣

והוא, היצור העוצמתי הזה, לא ממש לוקח בעלות על השלוש שהוא (איזה כייף זה לדעת את המכניקה).

אני מתבוננת ורואה כיצד ההרגלים שלי, כמו השינה לבדי בחדר משלי והעיסוקים "הלבדיים" (בזכות עשרת קווי ה-2 בעיצוב שלי), יוצרים מספיק אוויר ומרחב לשבירות "מבוקרות" של הקשר. אבל מה לעשות, השלוש לפעמים צריך לשבור מיוזמתו, וכשזה מתרחש, אני נהדפת לקיר הקרוב ומתרסקת להנאתי, תוך כדי הלם מוחלט ;-)

אתמול היה מן פיצוצון שכזה. אז אספתי את שברי הספלין הפתוח שלי והתכנסתי לי באסטרטגיה. ממתינה. אלפי מחשבות מכל הסוגים טלטלו את מוחי המופשט, מסיקות מסקנות, טוות דרכי פעולה ומנסחות משפטים רהוטים לשיחה העתידה לבוא... 🤓😳

אבל האני המתבונן מהמושב האחורי פשוט לא עשה דבר. רק צפה במחשבות ונשם וידע שהכל בר חלוף. 🌊

אין כמו הַמְתָּנָה. זו המַתָּנָה שלי בחיים, הַמְתָּנָה.

המתנתי לחלוף ההלם שלי, המתנתי לשינוי האקלים הרגשי, המתנתי להזמנה.

וכמובן שהאסטרטגיה תמיד מנצחת. ההזמנה הגיעה, השיחה הייתה רגועה ובונה. תמיד יש קפיצת מדרגה אחרי "קֶצֶר" שכזה. לשם כך הקשר חייב להישבר, כדי להיווצר חזק ויציב יותר. ובעיקר: מודע יותר.

איזה כייף. ❤️

(אצל כולנו נמצאת האנרגיה הזו באופן זה או אחר... מהמפה שלנו, מהמפות של הסובבים, מהטרנזיטים, מהסייקלים... לכן, כולנו עוברים את זה במידה זו או אחרת... 🤗)

2.6.2019

התעוררתי הבוקר לתוך כבדות של "דאון" רגשי. המשקפיים של מרכז הרגש מראים שהכל אפור.

מדהים להתבונן ולראות כיצד המיינד לא מתלבט לרגע ומתחיל ללחוש באוזניי סיבות 'אמיתיות וצודקות' מדוע אני חשה כך. גוף הכאב מיד מרגיש שמחה! יש על מה ליילל ולקטר, אפשר להשליך החוצה בכייף את המראות האפורים הללו, למצוא אשמים ולהיות קורבן של החיים.

מתבוננת במיינד ומסרבת להאמין לו. מאפשרת לעצמי "לראות" את המחשבות, להיות עדה וערה לחוויה הפיזית, המנטלית, החושית שהגל מביא עמו, ללא הזדהות מלאה. אני מרגישה, רואה, חשה את המועקה והכבדות, רק לא מצמידה להן את הסיפור ה'אמיתי והמשכנע' של המיינד.

חבר שואל לשלומי ואני אומרת שהיום אני כבדה ואפורה. הציע להקשיב לשיתוף שלי. ברגע הראשון המיינד מאושר, הנה מיד תהיה לו אוזן קשבת.

אך לאחר רגע, אני מתעשתת ונזכרת שאין מה לשתף... הסיפור הוא לא שלי, הוא של גוף הכאב, של המיינד, ואני לא מתכוונת להעצים אותו.

זו תחושת הצלחה :-)